הספרים מהחנות של אשכר מגיעים עם הקדשה אישית.
בהזמנה של ארבעה ספרים ומעלה - משלוח חינם ותליון מתנה.

מבצע!
 

הנסיכים לבית ליריאן

84.00 65.00

דברים מוזרים קורים לתומר בזמן האחרון. חלומות בעתה שבהם הוא מרגיש שהוא טובע רודפים אותו כמעט כל לילה, ולפני חודש זר מאיים בבגדים משונים התנפל עליו וצעק לעברו דברים חסרי פשר. תומר, נער פופולרי ואהוד על חבריו בקיבוץ, הולך ומסתגר בתוך עצמו. הוא מרגיש שהוא הולך ומאבד שליטה על חייו.

בממלכת ליריאן מתכונן הנסיך רובין ליום החשוב בחייו: טקס הכתרתו כיורש העצר הרשמי של הממלכה. אך עננה כבדה מעיבה על התרגשותו, כיוון שלפני כחודש נעלם אביו האהוב, המלך ביירון, ומאז לא נודעו עקבותיו. ואז מגלה רובין יומן שניהל אביו וחייו משתנים. הוא מבין כי עליו לצאת לדרך שהוא אינו יודע לאן תוביל אותו וכיצד תסתיים.

הספר שלפניכם הוא פרי כתיבתם המשותפת של חגִי ברקת ואשכר ארבליך-בריפמן. חגִי כתב עד היום בעיקר סיפורי איגיון ושירי שטות לילדים, בהם ספר הנונסנס לילדים "חרדיל לא רגיל", אבל תמיד חלם לכתוב ספר פנטזיה לנוער. אשכר, סופרת פנטזיה מנוסה הידועה בעיקר בזכות סדרת הדגל שלה, "ווינטר בלו, ילדת-פיות", עזרה לו להגשים את החלום.

במלאי

תיאור

פרק 1

 

תומר התעורר בבהלה. זה היה הלילה השלישי ברציפות שהוא חלם את אותו חלום, בשינויים קלים: קירות שקופים של מים מקיפים אותו מכל הצדדים… תחושת נפילה, או נסיקה… חוסר נשימה… סלעים שורטים את פניו… בריחה ממשהו, או רדיפה אחר משהו…

הוא פקח את עיניו והביט בשעון המעורר. השעה היתה רבע לשבע והשמש כבר חדרה מבעד לתריסים. החופש הגדול היה בעיצומו. תומר הסתובב וניסה להירדם מחדש. אין טעם לקום בשעה כל כך מוקדמת, חשב, החבר'ה ממילא לא יתעוררו לפני עשר, כמו גם אחותו ואחיו הצעירים, שקד ואורן. הוא משך את שמיכת הפיקֶה מעל לראשו ונאבק בצורך המטריד ללכת לשירותים. הוא ידע שאין טעם להיאבק, בחיים לא יצליח להירדם כשהוא צריך להשתין. לבסוף ויתר, קם מהמיטה ודשדש אל השירותים, מנסה לנער מראשו את עקבות החלום הטורדני.

בזמן האחרון חש שדברים משונים מתרחשים סביבו, דברים שאותם לא ידע להגדיר במדויק. הכול התחיל ממש בתחילת החופש הגדול, באותה תקרית מוזרה. הוא נרעד כשנזכר בה. זה קרה באחר צהריים רגיל לגמרי, קצת לפני השקיעה, כשהיה בדרכו לבקר את גיל, חברו הטוב ביותר. הוא פסע בשבילי הקיבוץ, מנסה להיזכר במילים של איזה שיר ששמע מוקדם יותר ברדיו, כשלפתע שמע צעקות רמות מימינו. הוא סובב את מבטו וראה אדם זר בבגדים רטובים ומשונים רץ לקראתו, מנופף בידיו וצועק משהו. כיוון שהיתה זו שעת דמדומים וצללי הערב כבר החלו לרצד על הדשא ועל השיחים, לא הצליח להבחין בבירור באדם הרץ לקראתו, אך שמע היטב את צעקותיו.

"הוד מעלתך, האם זה אתה?" צעק האיש. "אני לא מאמין… הוד מעלתך!"

לפני שתומר הבין מה קורה, יצא לפתע אדם אחר מאחורי אחד הבתים וזינק על הזר. תומר עמד נטוע במקומו והביט במתרחש כמהופנט. הוא זיהה את האדם השני. זה היה גדעון בנימיני, המורה לספורט, שהתגורר בסמוך. גדעון נאבק עם הזר במשך רגע שנדמה היה לתומר כמו נצח. לבסוף הצליח הזר לחמוק מאחיזתו של המורה לספורט, נעמד על רגליו ונמלט מהמקום בצליעה.

גדעון קם, ניער את הדשא מבגדיו וניגש אל תומר ההמום.

"אתה בסדר?" שאל.

"מי… מי זה היה?" גמגם תומר.

"אין לי מושג," אמר גדעון, עדיין מתנשף מהמאמץ. "זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותו."

"מה הוא רצה ממני? למה הוא קרא לי הוד מעלתך?" הקשה תומר בשאלותיו.

"בוא לא נטריד את עצמנו בשאלות כאלה," הציע גדעון והניח את ידו על כתפו של תומר. "הוא נראה קצת מטורלל, לא?"

"כן…" נאלץ תומר להסכים, אך למרות זאת, עיניו נותרו נעוצות במקום שבו נעלם הזר המסתורי.

"מזל שעברתי פה במקרה," המשיך גדעון. "אתה בטוח שאתה בסדר?"

"כן, אני בסדר…" מלמל תומר והוסיף, "תודה… תודה שבאת!"

גדעון חייך אליו, טפח על שכמו ואז פנה לדרכו. תומר הוסיף לעמוד שם דקות ארוכות ולאחר מכן הסתובב וחזר לביתו. כבר לא היה לו כל חשק לראות חברים באותו אחר צהריים משונה.

 

כעת הכניס תומר את פניו מתחת לברז ונתן למים לשטוף את שאריות החלום המטריד. החלומות האיומים הללו, שזעזעו אותו בכל פעם מחדש, החלו לפקוד אותו בחודש האחרון. בהתחלה הופיעו רק פעם או פעמיים בשבוע ולכן לא ייחס להם חשיבות, אך בשבועיים האחרונים הלכו החלומות ותכפו, ולא הרפו ממנו.

בימים כתיקנם היה תומר נער עליז ומלא חיים, אהוב על כולם, תמיד במרכז העניינים, מוקף בחבורה של נערים, ובעיקר נערות, שמבקשים את קרבתו. אך מאז התקרית ומאז החלו החלומות להופיע הוא נהיה חסר ביטחון, עצבני ומסוגר.

לאחר שהתלבש, אכל במהירות קערה של דגנים עם קינמון ושתה כוס מיץ אשכוליות, יצא החוצה אל הבוקר החם ופנה לכיוון אולם הספורט. השעה היתה רק שמונה בבוקר והוא ידע שאין סיכוי שמישהו מחבריו כבר ער, אך כיוון שלא היה לו כל רעיון אחר, החליט להתאמן בקליעה לסל עד שמישהו מחבריו יקום.

בעת שצעד בשביל והרהר, שמע לפתע קול קורא בשמו. הוא הסתובב וראה מאחוריו את גדעון בנימיני, המורה לספורט.

"מה אתה עושה ער בשעה כזאת?" צעק גדעון, שהִרבה לצעוק בשיעורי הספורט בבית הספר. "חשבתי שהחופש התחיל…"

"לא יודע," ענה תומר בסתמיות, "התעוררתי."

גדעון לא הזכיר את המקרה המוזר שאירע לפני כחודש ודיבר אל תומר כאילו דבר לא קרה. תומר, בליבו פנימה היה אסיר תודה לו על כך.

"אז איך אתה מעביר את הזמן בחופש?" התעניין גדעון.

"סתם, כל מיני דברים," תומר לא רצה להתחייב. "אני הולך לזרוק קצת לסל."

"יפה מאוד," צעק גדעון. "לפחות מישהו עוד מואיל בטובו להתאמן. אל תשכח למסור לחבר'ה שיש הערב אימון."

"אין בעיה," ענה תומר.

נוסף להיותו המורה לספורט בבית הספר המקומי היה גדעון גם מאמן הכדורסל של קבוצת הנוער האזורית. תומר אהב כדורסל. הוא היה אחד השחקנים הטובים בקבוצה, מה שרק הגביר את הפופולריות הרבה שלו בקרב בנות כיתתו. הוא נפרד מגדעון והמשיך בדרכו אל האולם.

 

****

 

גדעון עקב לרגע אחר גבו המתרחק של תומר ופנה לחזור אל ביתו.

הוא הגיע לקיבוץ לפני כשלוש-עשרה שנים, בדיוק כאשר בית הספר המקומי חיפש מורה לספורט במקום המורה הוותיק שיצא לגימלאות, ומיד הצליח להתחבב על כל אנשי הקיבוץ. הוא היה אדם שקט ואדיב ואיש שיחה נעים הליכות. בנוסף לכישוריו כמורה הוא גם היה בעל ידי זהב ותושבי הקיבוץ נהגו לא פעם לבקש את עזרתו כאשר כיור נסתם או מכסחת דשא התקלקלה.

חברי הקיבוץ, אשר כיבדו את פרטיותו של גדעון, הניחו לו לנפשו ולא חקרו מאין בדיוק הגיע, ואילו גדעון, שלא אהב לדבר על עצמו, לא נידב כל מידע.

כעת הוא נכנס לביתו וניגש להכין לעצמו ארוחת בוקר. כיאה לאדם העוסק בספורט ושומר על אורח חיים בריא, ייחס גדעון חשיבות רבה לשמירה על תזונה נכונה. ארוחת הבוקר, כך נהג לומר, היא הארוחה החשובה ביותר ביום ואוי למי שמזלזל בה. הוא חתך ירקות אחדים לסלט גדול וצבעוני, כשהוא משגיח על אצבעותיו. הירקות הטריים העלו ניחוח נעים בעת שנקצצו דק. במקביל הרתיח מים בסיר והניח בתוכו שתי ביצים שלא חדלו לרקד ולהשמיע קולות בעבוע עדינים, וכמנצח על תזמורת, השולט ביד רמה בנגניו, סחט במיומנות ובמהירות שני תפוזים גדולים ובשלים במסחטת יד כתומה. לאחר מכן התיישב סוף סוף אל השולחן ובעודו ממתין לביצים שיתבשלו, הרהר בתרגיל החדש שיְלמד הערב באימון הכדורסל.

לפתע נשמע צליל עמום ומשונה מכיוון חדר השינה שלו ואור אדמדם החל להבהב מבעד לסדק שבין הדלת הסגורה לרצפה. גדעון התנער מהרהוריו, זינק ממקומו, נכנס במהירות אל חדר השינה והבריח אחריו את הדלת. סיר המים ובו שתי הביצים הקשות נותר מיותם על הגז הדולק.

 

אילו עבר מישהו באותו רגע מתחת לחלון חדר השינה של גדעון, הוא היה שומע את השיחה המוזרה הבאה:

"כאן לוּתֶר. מה ההוראות, הוד מעלתֵך?"

"הקשב היטב, לוּתר. קיבלתי ידיעה מהסייס, שרובין יצא לדרך. לאור הודעתך הקודמת, בדבר הגעתו של הקפטן, עליך להגביר את השמירה ולהמתין להוראות נוספות בימים הקרובים."

"אני מבין. האם שלחת את הסייס לעקוב אחריו?"

"כן, אבל לנער יש בני ברית. זה לא יהיה קל."

"אל תדאגי, הוד מעלתך. הכול נמצא תחת שליטה."

"אני סומכת עליך, לוּתר."

הצליל העמום חדל והאור האדמדם גווע.

אותו אדם מזדמן, אילו היה עובר שם, היה בוודאי נד בראשו ואומר לעצמו שיותר מדי שנות בדידות כנראה שיבשו את דעתו של המורה החביב לספורט.

אך השביל מחוץ לביתו של גדעון היה ריק מאדם.

 

 


פרק 2

 

השעה היתה שבע וחצי בערב כאשר תומר וגיל צעדו בשביל המוביל אל אולם הספורט. אימון הכדורסל עמד להתחיל רק בשמונה, אבל הם אהבו להגיע לאולם מוקדם יותר ולהתאמן לבד בקליעות לסל.

"אז אתה בא איתנו מחר לתל-אביב?" שאל גיל. "אנחנו נוסעים לסרט, כל החבר'ה."

"אני לא יודע," משך תומר בכתפיו. "אין לי חשק לעשות כלום."

"אתה באמת קצת מוזר בזמן האחרון…" ציין גיל בהיסוס. "משהו עובר עליך?"

תומר שתק. עיניו בהו בנקודה מרוחקת בשמיים. הוא היה מוטרד ולא ידע ממה בדיוק. הוא תהה אם כדאי לו לספר לגיל על החלומות שלו. אחרי הכול, היתה לו תדמית מסוימת והוא היה נחוש בדעתו לשמור עליה. לא ממש התחשק לו עכשיו להתחיל להשתפך כמו איזו ילדה קטנה. ומצד שני החלומות הלא מרפים העיקו עליו ולעיתים נדמה היה לו כי הם מקשים עליו את הנשימה.

"אתה מבטיח לא לגלות לאף אחד?" שאל כעבור כמה שניות, עדיין לא בטוח כי שיתוף הוא הדבר הנכון.

"לגלות מה?" גיל נראה מופתע.

"את מה שאני עומד לספר לך, יא דביל." תומר החל להצטער שהוא בכלל העלה את העניין. בלי משים העביר את ידו על התליון הענוד דרך קבע על צווארו. מגעו היה מחוספס.

"מבטיח, מבטיח, מה אתה ישר קופץ?" הרים גיל גבה, משועשע ופגוע בעת ובעונה אחת.

"אולי זה רק בדמיון שלי, אני לא יודע," פתח תומר בנימת התנצלות, "אבל בזמן האחרון קורים לי כל מיני דברים משונים." הוא עצר לרגע ונשם עמוק. גיל המתין בסבלנות. "התחלתי לחלום חלומות מטורפים," סיפר תומר. "אני חולם שאני רץ באיזה יער או מערה, בורח ממישהו, ומלא סלעים שורטים אותי… ואחר כך אני מגיע לאיזה אגם, אבל זה לא אגם רגיל, אני לא יודע, זה אגם שהמים שלו כאילו עשויים מזכוכית… משהו ממש מוזר… ואז אני מרגיש כאילו אני טובע… כאילו אני לא יכול לנשום… אני אומר לך, מטורף לגמרי."

גיל לא אמר כלום והמתין לראות אם תומר ימשיך לספר.

"אתה זוכר שסיפרתי לך על הבן אדם המשוגע ההוא שראיתי בתחילת החופש הגדול?" שאל תומר.

גיל הנהן.

"אז הכול התחיל אחרי זה… כל החלומות האלה שלא מפסיקים לרדוף אותי…"

"איזה קטע מוזר," אמר גיל בשקט.

הם עמדו כעת בכניסה לאולם הספורט אבל לא נכנסו פנימה. "תגיד, דיברת על זה עם ההורים שלך?" שאל גיל.

"לא, מה פתאום, אתה נורמלי?" התכווץ תומר. "אפשר לדבר איתם בכלל על משהו?"

"דווקא חשבתי שאבא שלך בסדר מהבחינה הזאת," אמר גיל בחצי חיוך.

"איזה בסדר? כל היום רק מתעסק עם הזיתים שלו. שום דבר אחר לא מעניין אותו. דווקא עם אמא שלי יותר אפשר לדבר, אבל אני לא בטוח…"

שני הנערים נכנסו לאולם, הוציאו כדורים מהמחסן והחלו להתאמן בזריקות לסל, נתונים איש איש למחשבותיו. כעבור כרבע שעה הצטרפו אליהם יתר השחקנים ובמהרה הגיע גם גדעון המאמן, והאימון החל.

כבכל אימון, גם הפעם הוקדשה מחצית השעה הראשונה לתרגילי חימום, ספרינטים וטיפוס מייגע במדרגות התלולות שביציע הבטון הרחב. לאחר מכן אסף גדעון את שחקני הקבוצה בפינת המגרש והחל ללמד אותם תרגילי התקפה והגנה שונים, תוך שהוא משרבט בטוש כחול חיצים וסימנים על לוח מחיק קטן שאחז בידו. תומר הביט בלוח, אך מחשבותיו נדדו הרחק משם והוא לא הצליח להתרכז בהסבריו המפורטים של המאמן. כשהגיע הזמן לבצע את התרגילים על המגרש, הוא בקושי הבין מה עליו לעשות.

"תתעורר, תומר, מה אתה חולם?" צעק גדעון כאשר באחד התרגילים פגע הכדור בראשו של הנער ועף אל מחוץ למגרש. תומר התנער וניסה לחזור למשחק.

לבסוף אסף גדעון את כולם במרכז המגרש וחילק את השחקנים לשתי חמישיות, כחולים ולבנים, למשחק אימון. תומר, שהיה הגבוה מכולם, היה הסֶנְטֶר בחמישייה הכחולה.

המשחק החל בהתקפה של הלבנים. רוני הרכז מסר את הכדור לזוהר, אשר הטעה בקלות את תומר וקלע שתי נקודות מתחת לסל.

"תומר, אתה שוב נרדם!" קרא גדעון.

תומר שלח בו מבט מרוגז. מה הוא רוצה ממני? שיעזוב אותי כבר במנוחה!

ההתקפה היתה כעת של הכחולים. אסף כדרר ועבר את החצי. הוא הרים את ראשו, ראה את גיל פנוי בצד ומסר לו את הכדור. גיל התבונן סביב. אלון שמר עליו חזק. גיל הביט בתומר וסימן באצבעותיו תרגיל "פיק אֶנד רוֹל", אך תומר לא שם לב. "פיק אנד רול!" צעק גיל אך בינתיים הצליח אלון לחטוף ממנו את הכדור וקלע ללא הפרעה בצד הנגדי.

"תומר, אתה עיוור?" התרגז גיל. " שעה אני מסמן לך פיק את רול!"

"תעזוב אותי, טוב?" התפרץ תומר. "מה אתם רוצים ממני כולכם? אולי תצאו לי מהווריד?"

גדעון הבין שהעניינים מתחילים לצאת מכלל שליטה. הוא שרק ונכנס למגרש.

"טוב, כולם להירגע. תומר, רד לנוח. נדב, בוא תחליף אותו."

נדב נכנס למגרש והמשחק התחדש.

תומר התיישב בזעף על הספסל וניגב מפניו את הזיעה בחולצתו. גדעון ניגש והתיישב לצידו.

"הכול בסדר איתך, תומר?" שאל בשקט.

"אני לא מרוכז היום," ענה תומר, מבטו נטוע ברצפת הלינולאום הכחולה הישנה. "אני לא יודע מה יש לי."

"אתה רוצה לדבר?" הציע גדעון באדיבות.

"לא במיוחד, אני חושב שאני אלך הביתה,"

"למה הביתה?" דיבר גדעון אל ליבו. "תישאר פה, תירגע קצת ואני אכניס אותך בחזרה למשחק בהמשך."

"לא, עזוב," אמר תומר בביטול, "עדיף שאני אלך."

"אמרתי שתישאר!" קולו של גדעון הפך לפתע קשה כגרניט וצל מאיים חלף על פניו. תומר נרתע לאחור בבהלה. אך כעבור רגע חלף הצל וקולו של המורה שב והתרכך. הוא חייך והניח את ידו על כתפו של תומר. "בסדר, לך הביתה, אתה משוחרר להיום. אם תרצה להיכנס אלי, אתה יודע איפה אני גר."

תומר הנהן באי-נוחות, קם מהספסל ויצא מהאולם.

גדעון הביט אחריו ולרגע הבהיקו עיניו בנצנוץ מוזר.

 

****

 

כשנכנס תומר הביתה היתה השעה כמעט תשע וחצי. אביו ואמו ישבו בסלון וצפו בטלוויזיה, שקד היתה בחדרה, שקועה בשיחת טלפון עם איזו חברה, ואורן כבר הלך לישון.

בלי לומר דבר חצה תומר את הסלון הקטן, נכנס אל חדרו וסגר אחריו את הדלת.

"מה זה, האימון נגמר מוקדם היום?" קרא אהוד אביו ממקום מושבו על הספה.

שאלתו נותרה ללא מענה.

"שאלתי אם האימון נגמר היום מוקדם…" ניסה שוב והפעם הרים את קולו.

דממה.

"מה העניין איתו?" שאל אהוד את דפנה אשתו, שישבה לצידו ופתרה תשבץ תוך כדי הצצה בטלוויזיה.

"אין לי מושג. אולי לא היה לו אימון טוב," השיבה דפנה מבלי להתיק את עיניה מהתשבץ.

כעבור דקות אחדות שבמהלכן לא נשמע שום קול מחדרו של תומר, ניגשה דפנה ודפקה על הדלת.

"תומר, הכול בסדר?" רצתה לוודא.

"תעזבי אותי בשקט!" נשמע קול רוטן מאחורי הדלת.

שקד יצאה מחדרה, אוחזת בידה בטלפון האלחוטי, וחלפה על פני אמה בדרכה אל המטבח.

"יש לך מושג מה עובר על האח שלך?" שאלה דפנה בקול מודאג.

"מאיפה שיהיה לי מושג?" ירתה שקד מעבר לכתפה. "אפשר לחשוב שהוא מספר לי משהו." היא נכנסה למטבח והחלה לחפש דבר-מה בארונות. "אבל אין ספק שבזמן האחרון הוא מתנהג מוזר, אפילו יחסית לאחד ש'מוזר' זה השם האמצעי שלו. נכון, תומר?" הוסיפה בצעקה ואז שבה ופנתה אל דפנה בקול מתלונן, "אמא, אין שום דבר לנשנש בבית הזה?!"

"תסתכלי בארון הימני מתחת לסירים," השיבה דפנה בפיזור. "מה זאת אומרת מוזר?"

לפתע נפתחה דלת חדרו של תומר והוא הגיח משם בסערה, נרגן ואדום פנים.

"מה כולם רוצים ממני היום?" צעק. "קודם גדעון וגיל, ועכשיו אתם! אולי תניחו לי כבר ותיתנו לי לחיות בשקט?" הוא פסע בצעדים גדולים ומהירים אל דלת הכניסה, פתח אותה וטרק אותה מאחוריו בזעם.

הוריו הביטו זה בזה בהשתאות. מעולם לא ראו את בנם הבכור מתפרץ כך.

שקד תחבה את ראשה בפתח המטבח וחיוך קטן על פניה. "נו, זה מספיק מוזר בשבילכם?" שאלה בקול מתריס.

 

תומר עמד מחוץ לבית וחש כפקעת עצבים. הוא ידע שעליו להירגע איכשהו ותהה מה לעשות לשם כך. אם לא יירגע בקרוב, אמר לעצמו, הוא עלול פשוט להתפוצץ. בלי לחשוב יותר מדי, פנה ימינה בשביל והחל לשוטט ללא כל מטרה, בעוד המחשבות מאיימות להוציאו מדעתו.

לפתע שמע בסמוך קול זמזום עמום. הוא הרים את עיניו וראה למולו את גב ביתו של גדעון. הוא נזכר שהזמין אותו להיכנס מתי שירצה, אך בה בשעה, הדהד בו גם זיכרון קולו הקשוח והצל המאיים שחלף בעיניו אך לפני זמן קצר. צמרמורת הרעידה את גופו. מה היה אותו צל חולף? ומדוע השתנה קולו של גדעון? האם זה קשור איכשהו למה שאירע בתחילת הקיץ? הלוא גם אז היה גדעון מעורב…

הזמזום העמום שעלה מתוך הבית התחזק כעת. סקרנותו של תומר התעוררה והוא התקרב. הבית היה חשוך, אך מבעד לחריצי התריס המוגף של חדר השינה בקע אור אדמדם מהבהב.

גדעון כנראה עדיין לא חזר מהאימון, הסיק תומר. הוא הקיף את הבית ודפק על דלת הכניסה, אך לא נשמעה כל תשובה. הוא ניסה לפתוח את הדלת וזו נענתה ללא קושי ובלי קול. תומר היסס לרגע, מתלבט אם להיכנס פנימה או לסגור בחזרה את הדלת, אך לבסוף גברה עליו הסקרנות וכגנב שהפרצה קוראת לו חמק אל תוך הבית וסגר אחריו את הדלת.

הבית היה חשוך לגמרי, אבל תומר לא העז להדליק את האור. הוא המתין רגע קט עד שעיניו יתרגלו לאפלה והחל לפסוע בדממה לכיוון חדר השינה, שממנו הוסיף לבקוע הקול העמום. כשהניח את ידו על ידית דלת החדר חלפה בגופו לפתע תחושה מבהילה, שהוא נכנס אל עולם מסוכן ובלתי ידוע. לרגע כבר לא היה בטוח שהוא רוצה בכלל להיכנס, אבל כוח מסתורי כמו משך אותו אל החדר והוא חש שאין בכוחו להתנגד.

הוא פתח את הדלת ונכנס.

הזמזום העמום גבר והאור המהבהב גרם לו למצמץ וטשטש את ראייתו עוד יותר. לאחר שהתרגלו עיניו לאור האדמדם, הבחין תומר בחדר קטן, ריק כמעט לחלוטין. הרהיטים הבודדים שבחדר היו מיטה גדולה שעמדה בצמוד לאחד הקירות, ארון קיר שתפס את מרביתו של קיר נוסף ושידת עץ שניצבה בדיוק מולו, מתחת לחלון.

על המיטה המסודרת למשעי היו מקופלים כמה בגדים ולמרגלותיה, על שטיחון ירקרק, היה מונח זוג נעלי בית. על הקיר שמעל המיטה היתה תלויה תמונה גדולה, צילום אווירי של הקיבוץ: קוביות קוביות של בתים לבנים עם גג אדום, מסודרים זה לצד זה בשורות מתפתלות ומתעגלות, מוקפות סביב בשדות חרושים ובמטעי זיתים דוממים. לאור היום היתה זו בוודאי תמונה שלֵווה ונעימה, אך כעת שיווה לה האור האדמדם המהבהב מראה מעוות ועוכר שלווה, כאילו לא היה זה הקיבוץ הקטן והמנומנם שאותו הכיר תומר כל ימיו, אלא מקום אפל ורוחש רוע.

חפץ משולש שניצב על השידה שמולו לכד את עיניו. גודלו היה כגודלו של רדיו והוא היה עשוי מחומר גבישי כלשהו שדמה לזכוכית עכורה. מתוך החפץ המוזר בקעו אותו אור אדמדם והזמזום העמום שטרטר בחלל החדר. תומר הביט בגביש המשולש כמהופנט והחל להתקרב אליו אט אט, ידו מושטת לפנים. כשכמעט נגע בגביש פסק לפתע הזמזום ובמקומו החלו לבקוע מהגביש רחשים וצרצורים משונים. האור האדמדם התחזק והיה לאדום בוהק.

תומר משך את ידו בבהלה וזינק לאחור. הוא נעמד במרחק צעדים אחדים מהשידה ומבטו נותר נעוץ בגביש המסתורי. כשבריר שנייה אחר כך, בקע מהגביש קול אנושי. היה זה קול אישה מקוטע, שהלך והתחדד.

"לו… לוּתר? לוּתר, זה אתה?"

תומר נותר נטוע במקומו וליבו הלם בפראות.

"לוּתר? למה אינך עונה לי?" שב הקול ושאל בתקיפות.

כעת החל האור האדום לדעוך ופני הגביש, אשר היו עד עתה עכורים, החלו להתבהר ולהיעשות שקופים יותר ויותר, ככדור בדולח. עיניו של תומר נפערו לרווחה כאשר על פני הגביש השקוף החלו להצטייר קווי מתאר של פנים אנושיות. אט אט עטו הפנים צורה, עד שלבסוף מצא את עצמו תומר מביט הישר בעיניה של אישה בעלת שיער שחור חלק ופנים מרשימות, מלכותיות, יפות ואכזריות כאחד.

העיניים הביטו בו בהפתעה. היו אלה עיניים חתוליות שצבען ירוק-צהבהב, ותומר הרגיש שהן חודרות אל תוך נשמתו וכמו קוראות את מחשבותיו. לרגע חלפה בו תחושה שהוא מתבונן במראָה ושהפנים הן בעצם פניו שלו המשתקפות אליו ומביטות בו. העיניים האלה הזכירו לו משהו…  עוררו בו געגועים לימים עלומים. הוא לא ידע לשים את האצבע על אותו זיכרון עמום או לפרש את הגעגוע. אולי הגביש מהתל בו? אולי הוא גורם לו לדמיין דברים שאינם קיימים? עיניו הזדגגו והוא חש שהוא עומד להתעלף…

ואז, בבת-אחת נעלמו הפנים המרשימות עם עיני החתול החודרות. האור האדום הבוהק נמוג והגביש כבה ושב להיות גוש של זכוכית עכורה על השידה, ותו לא.

עיניו של תומר שבו והצטללו והוא ניער את ראשו כאילו הקיץ מחלום מעורפל.

בלי לאבד רגע נוסף הסתובב וברח מחדר השינה כל עוד נפשו בו. אך בעודו ממהר אל דלת היציאה, שמע לפתע צעדים קרבים על השביל. בטרם הספיק להחליט מה יעשה, נפתחה הדלת וגדעון נכנס והדליק את האור.

"תומר?" הופתע למראה הנער המבוהל העומד באמצע החדר. "מה אתה עושה כאן?"

"אני… אני רק…" גמגם תומר. "אמרת שאני יכול לבוא… והדלת היתה פתוחה…"

"זה בסדר גמור, פשוט הבהלת אותי קצת," השיב גדעון במאור פנים. "בוא, תן לי רגע להתארגן ונשים לנו מים לתה. בדיוק קניתי ביסקוויטים טובים…" להתנהגותו המשונה באולם הספורט לא נותר זכר.

"לא… תודה, זה בסדר…" מלמל תומר, "אני אבוא בפעם אחרת. רק חזרת וכבר מאוחר…" הוא חלף במהירות על פני גדעון, התנצל פעם נוספת על שנכנס בלי רשות וחמק משם כמי שנתפס בקלקלתו.

 

****

 

הרחק משם, בארמונה שעל הצוק הנישא, עמדה בָּלקיס בפנים חיוורות וליבה הלם בחוזקה. היא הכירה את הפנים שהשתקפו בגביש. חלפו שלוש עשרה שנים מאז ראתה אותן בפעם האחרונה, אך העיניים נותרו אותן עיניים. תמימות… עדיין לא יודעות דבר…