לקבלת עידכונים מאשכר, הזינו את כתובת המייל
שלכם:
שתף ב...

ליר הדרקון ושעון החול

Lir the Dragon and the Hourglass

אשכר ארבליך-בריפמן
Eshkar Erblich-Brifman
הוצאת ידיעות אחרונות 2007, 90 עמודים

כיתוב הגב

לִיר הוּא דְּרָקוֹן צָעִיר וְיָרֹק. יֵשׁ לוֹ חָבֵר הֲכִי טוֹב, מוֹרָה קַפְּדָּנִית וְאִמָּא אוֹהֶבֶת שֶׁמְּכִינָה לוֹ נְזִיד עַכְבְּרוֹשִׁים וּבֵיצֵי עַכָּבִישׁ. נִדְמֶה לוֹ שֶׁהוּא דְּרָקוֹן כְּכָל הַדְּרָקוֹנִים, עַד שֶׁעֶרֶב אֶחָד, כְּשֶׁהוּא סוֹפֵר קַרְפָּדוֹת בְּמִטָּתוֹ, אוֹחֶזֶת בּוֹ תְּחוּשָׁה מוּזָרָה. בַּיָּמִים הַבָּאִים הוּא מֵבִין שֶׁהַזְּמַן הִשְׁתַּבֵּשׁ, הַיָּמִים הִתְבַּלְבְּלוּ, וְשֶׁמִּשּׁוּם מָה – הוּא הַיָּחִיד שֶׁמַּבְחִין בְּכָךְ. לִיר מַחְלִיט לָצֵאת לְמַסָּע כְּדֵי לַחְקֹר אֶת מוֹצָא הַזְּמַן, וְאִם אֶפְשָׁר גַּם לְהַחְזִיר אֶת הַסֵּדֶר עַל כַּנּוֹ. בַּמַּסָּע הַמֻּפְלָא לוֹמֵד לִיר דָּבָר אוֹ שְׁנַיִם עַל עַצְמוֹ, וְעָלָיו לְקַבֵּל הַחְלָטָה: הַאִם לְקַבֵּל אֶת הַיִּחוּד שֶׁבּוֹ, אוֹ לְוַתֵּר – וְלִהְיוֹת דְּרָקוֹן רָגִיל... לִיר הַדְּרָקוֹן וּשְׁעוֹן הַחוֹל הוּא סִפּוּר מוֹתֵחַ וּמְשַׁעֲשֵׁעַ, עָשִׁיר בְּדִמְיוֹן וּמְעוֹרֵר מַחְשָׁבָה, פְּרִי עֵטָהּ שֶׁל אֶשְׁכָּר אֶרְבְּלִיךְ-בְּרִיפְמָן, שֶׁכָּתְבָה אֶת הַסֵּפֶר אָנִיס, מְכַשֵּׁפָה מַתְחִילָה וְאֶת סִדְרַת סִפְרֵי הַנֹּעַר הַמַּצְלִיחָה ווִינְטֶר בְּלוּ, יַלְדַּת-פֵיוֹת.

פרק ראשון

היה זה יום קריר, ובבית הספר לדרקונים היו התלמידים עסוקים בשיעור. טֶבָּה, המורה, הקריאה בקול עבה ורדום קטעים מתוך הספר: 'דרקונים זה אנחנו'.
ליר הדרקון ישב משועמם, פניו אל החלון, ופיהק פיהוק רחב.
"ליר!!!" נשמעה שאגתה של טֶבָּה.
היא התקרבה אליו, עיניה כעוסוּת.
ליר הביט בה בבהלה. "אני... לא התכוונתי..." גמגם.
הוא כבר ידע שאסור לדרקונים קטנים לפהק בפה פתוח. כולם ידעו זאת. זה פשוט היה מסוכן מדי, כיוון שדרקונים צעירים עדיין לא שלטו בלהבות האש שיצאו להם מהפה. הם יכלו בטעות לפגוע במישהו או אפילו לגרום לשריפה בלי כוונה. ליר נזכר איך פעם, כשהיה ממש קטן, דרקון תינוק, שרף בטעות את גבותיו של רופא השיניים שלו.
טֶבָּה הסתובבה וחזרה אל הלוח, מנענעת את ראשה מצד אל צד בסלחנות.
היתה זו בסך הכל שנתו השנייה של ליר בבית הספר לדרקונים. הוא היה דרקון צעיר, ירוק, בן שבע ושלושה חודשים.
ליר הביט סביבו ובחן את תלמידי הכיתה בעניין: דרקון אחד בנה טיסני נייר קטנים, דרקונית אחרת כתבה פתק על נייר צבעוני וציירה סָביב פרחים קטנים, דרקון רזה נמנם ודרקונית שמנמנה וסגולה התלחששה עם אחת מחברותיה. אין ספק שהשיעור הזה, השיעור של יום שלישי, היה משעמם במיוחד וליר העדיף פי מאה את השיעור 'לחישות באש', שעתיד היה להתקיים ביום המחרת.
בתום יום הלימודים, ארז ליר את תרמילו הקטן ויצא החוצה. בדרך כלל היה עף מבית הספר הביתה יחד עם חברו הטוב אַלְדִי. אך אַלְדִי, דרקון ג'נג'י, כתום ומנומש, היה חולה ונשאר היום בבית עקב התקררות קשה. ליר המריא לשמים הפתוחים, לבד. לצידו ארבעה עננים לבנים ורכים שיחקו ביניהם תופסת.
בבית, מצא ליר את אמו, לוֹלִי, שקועה בתוך קדרה אדירת מְמדים, עשויה מתכת יצוקה. לוֹלִי היתה דרקונית יפה, אשר בחלוף השנים, חרשו את פניה קמטים דקים. היא היתה מבוגרת מאוד ואפורה, אך עיניה הטובות נותרו צעירות וצחקניות.
"מה אוכלים היום, אמא?" שאל ליר בשמחה וטפח על בטנו המקרקרת.
"את מה שאתה הכי אוהב," השיבה לוֹלִי ורחרחה את התבשיל המהביל, "נזיד עכברושים וביצי עכביש."
"יש!" שמח ליר וכבר הצליח לדמיין את טעמו המתקתק והאהוב של התבשיל.
לוֹלִי מזגה לו ספל מלא של ריר עטלפים והם התיישבו לשולחן. האוכל עָרב מאוד לחִכּוֹ של ליר, אם כי הוא נכווה מעט מהנזיד בלשונו.
"עכשיו תצרוב לי הלשון במשך כל השבוע..." רטן לעצמו.
שמונת אחיו הגדולים של ליר טרם חזרו הביתה, אך לוֹלִי השאירה לכולם נזיד טעים וטרי בקדרה שעל האש. היא היתה אמא טובה מאוד וכל ילדיה אהבו אותה אהבה גדולה.
כשירד הערב והשמים התכהו, נכנס ליר לערסל הכתום שלו והתכונן ללכת לישון. הבית היה חשוך, שני הוריו וכל שמונת אחָיו כבר היו בערסלים שלהם (וחלקם אפילו כבר נחרו). ליר עצם את עיניו והתחיל לספור קרפדות. זה תמיד עזר לו להירדם. הוא דמיין לעצמו כיצד הן קוֹפצות מעבר לגדר עץ נמוכה ומקרקרות להן.

אך רגע אחד לפני שנרדם, הרגיש לפתע תחושה משונה: בבת אחת אחזה בו סחרחורת נוראה. הוא החזיק בערסל הכתום, משתדל שלא ליפול. מולו הופיעה מערבולת של צבעים, אשר הסתובבה במהירות לנגד עיניו. ליר הביט, נדהם, ופיו נפער לרווחה.