לקבלת עידכונים מאשכר, הזינו את כתובת המייל
שלכם:
שתף ב...

יום שלישי, בארבע וחצי

Tuesdays, at Four Thirty pm

אשכר ארבליך-בריפמן
Eshkar Erblich-Brifman
הוצאת ידיעות אחרונות 2010, 190 עמודים

כיתוב הגב

"קוראים לי אֶלִי ואני בת ארבע־עשרה וכמה חודשים. אני הולכת פעם בשבוע לפסיכולוג. אודי. אמא שלי שמעה שהוא בין הטובים. לאבא שלי לא כל כך אכפת לאיזה פסיכולוג אני הולכת. העיקר שמישהו יתקן אותי כבר."

בכל יום שלישי בארבע וחצי, אלי, נערה בת ארבע־עשרה, נפגשת עם אודי הפסיכולוג. מפגישה לפגישה היא עוברת מסע גילוי מרתק, פנימי וחיצוני. היא מגלה דברים שמעולם לא ידעה על עצמה, על הוריה ועל אחותה, ונוכחת לדעת שלכל משפחה, גם אם היא נראית הכי רגילה בעולם, יש סודות מתחת לפני השטח.

יום שלישי בארבע וחצי הוא סיפור התבגרות מיוחד של נערה תל־אביבית, סיפור מלא כנות וכאב, הפתעות מטלטלות, חברוּת, אהבה וקבלה.

זהו ספר נוסף מאת אשכר ארבליך־בריפמן, מְחַבֶּרת הספרים כוכבים נופלים; אניס, מכשפה מתחילה; אלוורה, מכשף מוכשר בהחלט; ליר הדרקון ושעון החול; אמא, נכון?; האפלוליות; מתכוני פיות וסדרת רבי־המכר המצליחה ווינטר בלו, ילדת־פיות.

פרק ראשון

"לפעמים הייתי רוצה להיות מישהי אחרת."
"מי למשל?"
"כל אחת. לא משנה מי. העיקר לא להיות אני."
"אני מבין." אודי שותק. הרגליים שלו משולבות זו בזו והוא מחליף ביניהן, כך שהפעם רגל ימין נשענת על רגל שמאל. "למה את חושבת ככה?" הוא ממשיך לשאול אותי.
אני מושכת בכתפיים. "לא יודעת. כנראה כי אני חושבת שאני בן אדם דוחה. ממש לא הייתי רוצה להסתובב ליד עצמי..."
אודי פוער עיניים, מרים את הגבות, אבל גם מחייך.
"אני דווקא חושב שאת נחמדה מאוד," הוא אומר ומהדק את המשקפיים שלו אל קצה האף, ממש עד לנקודה שהאף מתחבר לשאר הפנים.
אני מסמיקה. אודי כזה חתיך. הוא בן שלושים וחמש בסך הכול. מבוגר ממני בעשרים ואחת שנים. אבל הוא נשוי וכבר יש לו שני ילדים, אז אין לי הרבה סיכוי איתו.
קוראים לי אֶלִי ואני בת ארבע־עשרה וכמה חודשים, ואם מה שכתבתי כאן לא מספיק ברור, אז אני אסביר: אני הולכת פעם בשבוע לפסיכולוג. אודי. אודי מנדלבוים. יש לו תואר שני בפסיכולוגיה קלינית מאוניברסיטת תל אביב. כשסיים את הלימודים, הוא עבד כמה שנים בארצות הברית וצבר שם ניסיון. אמא שלי שמעה שהוא בין הטובים. לאבא שלי לא כל כך אכפת לאיזה פסיכולוג אני הולכת, הוא לא ממש מתמצא בזה. העיקר שמישהו יתקן אותי כבר.
זה לא שאני באמת מקולקלת או משהו כזה, אני פשוט לא כמו כולם. אני אחרת. כשהייתי קטנה עוד חשבו שאני נורמלית, אבל ככל שגדלתי, משהו אצלי השתבש ונהייתי שונה. אמא אומרת שאני פשוט ילדה רגישה במיוחד שלפעמים יש לה מצבי רוח. אולי הכי נכון לומר עלי שאני סתם קצת דיכאונית, אבל כנראה לא מעבר לזה.
אנחנו גרים בבית פרטי שיש בו שלוש קומות וגינה שמקיפה את הבית. יש לנו גם בריכה, אבל אנחנו כמעט לא משתמשים בה אף פעם, רק כשבאים אורחים ואמא רוצה להשוויץ. לאבא שלי קוראים צביקה והוא אדריכל. לאמא קוראים דליה והיא מעצבת תכשיטים. יש לי אחות אחת בת אחת־עשרה שקוראים לה מִיָּה. אה, ואיך שכחתי, גם חתול בשם טומי. החיים שלי די משעממים בסך הכול, אז אני לא איעלב אם אף אחד לא ירצה לקרוא את היומן הזה (אם בכלל אחליט להראות אותו למישהו). אני לא מתכננת לכתוב כאן כמעט שום דבר מהפכני או מיוחד, סתם לספר קצת על החיים שלי. אודי חשב שזה יהיה רעיון מצוין אם אני אכתוב יומן שילווה אותי במהלך הטיפול. הוא חשב שזה ישחרר אותי קצת, אז מה אכפת לי? הסכמתי לנסות, רק בשביל הקטע. כשאמא שמעה על הפרויקט הזה היא צחקה ואמרה שבסוף עוד תצא ממני סופרת. אני יודעת שזה מרגיע אותה, למצוא לי מקצוע כבר בגיל ארבע־עשרה, אבל אין לי שום כוונה להיות סופרת. זה נשמע לי עיסוק משעמם נורא, כי צריך לשבת כל היום על התחת (סליחה, הישבן) ולכתוב. כשהייתי קטנה רציתי להיות מאלפת דולפינים, אבל עכשיו המחשבה הזאת מצחיקה אותי. הייתי כזאת תמימה! מאלפת דולפינים, נו, באמת!
מיה יודעת בדיוק מה היא רוצה להיות: היא רוצה להיות שחקנית, או בקולנוע או בתיאטרון, היא עוד לא החליטה. טוב, אני מניחה שהיא באמת יכולה לעשות את זה, אם היא רוצה, יש לה כל הנתונים לזה. היא אמנם קצת נמוכה, אבל רזה, עם שיער בלונדיני ארוך שקצת מסתלסל בקצוות, עיניים ירוקות ועור חלק ולבן. אני שונאת אותה, את מיה. היא קצת מזכירה את אמא. אני, לעומת זאת, מזכירה את אבא — שמנמונת, בגובה בינוני, אולי אפילו קצת גבוהה לגילי, עם שיער חום מסולסל, או נכון יותר מקורזל. אני לא לגמרי בטוחה מה המילה הזאת אומרת, אבל מקורזל נשמע הרבה יותר גרוע ממסולסל, ותאמינו לי שהשיער שלי נראה רע. יש לי גם עור שמנוני ומגעיל, אבל אמא אומרת שזה בגלל גיל ההתבגרות ושזה יעבור כשאני קצת אגדל. בינתיים היא לוקחת אותי לקוסמטיקאית שלה פעם בשלושה שבועות ואני נאלצת לעבור כל פעם מַסֶּכֶת ייסורים שמלוּוה בכאבי תופת, אבל אני לא אומרת כלום בזמן שהקוסמטיקאית, חוה, מפצחת לי את החצ'קונים ומרכלת עם אמא על כל מיני שטויות.
הלוואי שהייתי נראית כמו מיה, אז לא הייתי צריכה ללכת לחוה, ואני גם בטוחה שהיו לי יותר חברים בבית הספר. אולי אפילו הייתי תלמידה יותר טובה. אולי אפילו לא הייתי צריכה את אודי, ואז לא הייתי פוגשת אותו בכלל ואז לא הייתי צריכה לחשוב עליו כל הזמן... טוב, מה זה צריכה, אני פשוט לא כל כך שולטת על המחשבות שלי. מיה היא התלמידה הכי טובה בכיתה שלה. בסוף השנה שעברה היא קיבלה איזה פרס הצטיינות דבילי והתהלכה בבית כמו טווס נפוח במשך כל אותו השבוע. באחד הימים, כשהיא לא היתה בבית, שרפתי לה את תעודת ההצטיינות. שתפסיק להיות שוויצרית כזאת. אבא ואמא נתנו לי עונש לא לצאת מהבית במשך חודש, אבל זה היה עונש ממש מטופש, כי אני ממילא כמעט שלא יוצאת מהבית, חוץ מלבית הספר, כמובן, ולאודי שלי, ולשני המקומות האלה עדיין הרשו לי ללכת גם במהלך העונש.
מיה לא דיברה איתי איזה חודשיים אחרי זה, כי היא כל כך כעסה על העניין עם התעודה, אבל בכלל לא היה לי אכפת. אפילו היה יותר טוב ככה, כשלא הייתי צריכה לראות את הפרצוף המושלם שלה כל הזמן מול העיניים. אם יש משהו שאני שונאת זה להסתכל על מיה. מה שהכי מרגיז אותי זה שהיא לובשת את כל הבגדים שהיו פעם שלי. אמא אומרת שזה טמטום לקנות הכול מחדש ושמזל שיש לה שתי בנות, כי אם מיה היתה נולדת בן, אמא היתה צריכה לקנות לה מלתחה חדשה, שתתאים לבן (בלי ורוד, ולבבות ופרחים וכל זה).
מיה כל כך רזה, שהיא לובשת עכשיו, בגיל אחת־עשרה, בגדים שאני לבשתי כשהייתי בת שמונה. זה מתאים לה יופי, כי אני הייתי תמיד יותר גבוהה, וכמובן, שמנמנה. אני זוכרת שבערך בגיל שמונה היה לי ג'ינס צמוד עם נוצצים סגולים שכל כך אהבתי! ואז כמובן שהמשכתי לתפוח, והוא נעשה קטן נורא מהר וגם קצר ברגליים (כל פעם כשהייתי מתיישבת ראו לי את הגרביים עד למעלה), אז אמא קיפלה אותו וארזה, בלי להגיד לי אפילו. לפני כמה שבועות היא הוציאה אותו מהארגזים שבבּוֹיְדֶעם והעבירה אותו למיה, והוא יושב עליה עכשיו בול. ברור שזה מעצבן אותי. קודם כול, כי זה היה הג'ינס שלי, ואף אחד בכלל לא שאל אותי אם אני מסכימה לתת לה אותו, וחוץ מזה... אוף, אני לא יודעת מה חוץ מזה. חוץ מזה, חבל שמיה כזאת מושלמת ומעצבנת. וכמובן, בניגוד אלַי, לא צריכה פסיכולוג.
אמרתי לאמא שקראתי בכמה מגזינים שהמון מפורסמים לוקחים כל מיני גלולות וכדורים שעוזרים להם לשמור על מצב רוח מרומם, ושאולי גם אני צריכה תרופות כאלה להרגעה, אבל אמא אמרה שלילדים בגיל שלי לא נהוג לתת תרופות, אלא אם זה ממש הכרחי, ואני רחוקה מאוד ממצב כזה, אז בינתיים נסתפק בפסיכולוג. אז ככה, פעם בשבוע ביום שלישי, בשעה ארבע וחצי, אני נוסעת באוטובוס לקליניקה של אודי, ויושבת מכווצת באחד מהכיסאות הלא נוחים שבחדר ההמתנה, עושה את עצמי קוראת עיתון "לאישה", עד שהבחור המוזר שתמיד נמצא בחדר אצל אודי לפנַי, יוצא משם ואני נכנסת.
אודי יושב על כורסת עור שחורה שנראית יקרה מאוד. טוב, אני מניחה שהוא צריך כיסא רציני אם הוא כל היום יושב. חשוב שיהיה לו נוח. אני יושבת על כורסת קורדרוי חומה שיש עליה שתי כריות עם דוגמה אתנית שתמיד דוקרת לי בגב בגלל כל הפייטים שתפורים עליה. אבל אני מתביישת להזיז משם את הכריות, אז אני יושבת שלושת רבעי שעה עם פייטים שתקועים לי בגב.
אני הולכת לאודי כבר חצי שנה בערך. בינתיים לא נראה לי שזה עוזר במשהו, אבל גם לא מפריע לי לבוא ולדבר על הבעיות שלי, אז בינתיים אני ממשיכה ללכת. אני לא חושבת שלאמא ואבא אכפת מהכסף שזה עולה, הם רק רוצים שארגיש יותר טוב ושאודי ישפר לי את מצב הרוח.
לפעמים אני מחבקת את טומי, החתול שלי, נורא חזק, כי אני מרגישה שהוא היחיד שמבין אותי. אני חושבת שגם הוא קצת מדוכא כמוני ושאם היה אפשר, אמא היתה בשמחה שולחת גם אותו לפסיכולוג, אבל פסיכולוג של חתולים זה לא משהו שנהוג כל כך בארץ. שמעתי שבארצות הברית זה להיט. אולי יום אחד כשאהיה גדולה אטיס את טומי לאיזה פסיכולוג אמריקאי, שיפתור לו את כל הבעיות והוא יהפוך להיות חתול שמח, ונורמלי יותר. מי יודע, אולי הוא אפילו יגיע לתוכנית אירוח בטלוויזיה בתור "החתול המדוכא הראשון שחזר להיות מאושר"...