לקבלת עידכונים מאשכר, הזינו את כתובת המייל
שלכם:
שתף ב...

דרקון הארגמן הנעלם - סיפורים מווינדידסט (2)

The Mysterious Scarlet Dragon - Tales from Windydust

אשכר ארבליך-בריפמן
Eshkar Erblich-Brifman
הוצאת כנרת-זמורה-ביתן 2013, 299 עמודים

כיתוב הגב

"הִתרתי את הסרט הסגול ופתחתי את הקופסה. אני חושב שכמעט התעלפתי כשראיתי את מה שהיה בפנים. זו היתה בֵּיצָה. די גדולה, קצת יותר גדולה מהראש שלי. היא היתה בצבע בורדו-אדום כזה, ומבריקה מאוד.
"בשם אלוהי הקליקים, הנלי, מה הבאת לי?!"

כשהנלי הטריקסונית נותנת לתיאו הקליק ליום הולדתו השלושה-עשר ביצת דרקון נדירה, הוא מיד מחליט שצריך להחזיר אותה לביתה. יחד יוצאים השניים למסע משעשע ומפתיע, שבמהלכו יצפו בפְלִיק מַפְלִיק, יפגשו עם סִירְחוֹפְלָץ טיפש ומסריח במיוחד, יתעמתו עם דרקונית אימתנית וילמדו דבר או שניים על המקום שנמצא הכי קרוב ללב.

 

דרקון הארגמן הנעלם - אשכר ארבליך-בריפמן

לדף הפייסבוק של הסדרה לחצו כאן


פרק ראשון

הֶנְלִי חזרה ביום ההולדת השלושה-עשר שלי. מאז שַׁ בְנוּ מהמסע שלנו, לפני כמעט שנה, לא ראיתי אותה, וכבר התחלתי להתרגל לעובדה שהיא לא נמצאת. הידיעה שהנלי כבר אינה חלק מהחיים שלי אפילו הקלה עלי, הכול היה הרבה יותר פשוט מאז עזבה, הרבה יותר קל. אני חושב ששנה שלמה לא הסתבכתי בשום צרה.
אם הייתם שואלים את הנלי, היא היתה אומרת שעברה עלי שנה משעממת, אבל אני דווקא אהבתי את השעמום הזה, את החד-גוניות. חוץ מזה הייתי עם מֶלוֹדי, ובזכותה הימים נראו בהירים יותר, יפים יותר ומעניינים יותר. הקשר בינינו הלך והתהדק מיום ליום. אנחנו מכירים כבר שנה, בעצם מאז שהנלי עזבה, מאז שחזרתי הביתה, בלי כנפיים.
ההורים שלי אומרים שזה רק עניין של זמן עד שמלודי ואני נתחתן. גם אני חושב ככה, אבל מה יש למהר? אני קְלִיק, ואני רק בן שלוש-עשרה! (קליק זה סוג של שדון, למקרה שלא ידעתם). לפעמים מלודי ואני מדברים על איך, כשנהיה גדולים, נקים יחד חוות סְפּוֹנְטָנִינֵי-תֶּרֶד משלנו. אני ממש יכול לדמיין אותנו קמים יחד בכל בוקר, עובדים בחווה, מאכילים את הספונטנינים, מסרקים אותם, מנקים להם את הכלובים, גורפים את התבן ובערב, מדגדגים ומגרדים את בטניהם הפרוותיות, המפוספסות בסגול-צהוב. כשאני חושב על זה, אני כמעט יכול לשמוע אותם שורקים ומגרגרים בקולי קולות מרוב הנאה. אני גם כמעט יכול לשמוע את מלודי צוחקת מהגרגורים הפראיים שלהם. הספונטנינים מתים על ליטופים בבטן, הם מתמסרים להם בכל מאודם, אבל אם לא נזהרים, הם עלולים לנשוך. לפעמים הם עושים את זה ככה סתם, בלי שום סיבה מיוחדת (יש לי צלקת קטנה מאחורי אוזן ימין מנשיכה של ספונטנין, עניין לא נעים בכלל). אני אפילו יכול לדמיין את הילדים המשותפים שיהיו למלודי ולי: הם יהיו בעלי שיער כתום מסולסל שזוהר בשמש, עם המון נמשים על הלחיים, עיניים צהובות וצחקניות, וייראו בדיוק כמו מלודי. אני כבר יודע ששנינו נאהב אותם מאוד.
אם הנלי היתה שומעת אותי עכשיו, היא היתה מעמידה פנים שהיא עומדת להקיא ומגלגלת את העיניים. אני כבר מכיר אותה. היא מזלזלת בכל מה שקשור לחיים מסודרים, לנישואים, לעבודה, או אפילו לאהבה. היא עצמה היתה מאוהבת בי פעם עד מעל לראש (וגם אני הייתי קצת מאוהב בה), אז איך היא יכולה לזלזל באהבה? אני חושב שזאת צביעות מצִדה!
כל כך הרבה זמן חששתי שהנלי תחזור לחווה שלנו ותגלה את החברוּת שלי עם מלודי... אני יודע שהיא מסוגלת להרוס הכול ברגע. הנלי כזאת חמומת מוח, שאי- אפשר לִצְפות את תגובותיה. היא לא רעה, אבל עושה מה שמתחשק לה, בלי להתחשב באף אחד. טוב, נו, היא טריקסונית. מה כבר אפשר לצַפות ממנה? ככה טריקסונים מתנהגים. אם כי הנלי נראית לי קיצונית במיוחד. עכשיו לפחות יש לה כנפיים, אחרי שגנבה אותם מאוֹדֶלָה, הטריקסונית המסכנה ההיא. אני מניח שזה הרגיע אותה קצת, אולי אפילו ריסן אותה.
אני זוכר את התקופה שלא היו לה כנפיים (היא נתנה לי את הכנפיים שלה במתנה, אבל זה כבר סיפור ארוך לפעם אחרת, סיפור שקראתי לו "הכנפיים של הנלי"). אחרי זה נהיה לה משעמם, ומתוך שעמום היא התחילה לעשות שטויות, אפילו יותר מתמיד. לפני שנה הנלי השיגה לעצמה כנפיים מטריקסונית אחרת, ובסופו של דבר, אני נאלצתי לוותר על הכנפיים שלי. עכשיו אני קליק מן המניין, בלי כנפיים ובלי שטויות, ותאמינו לי, עדיף ככה. קליקים לא נולדים עם כנפיים. לא אמורות להיות להם כנפיים. אבא שלי אמר לי שלעולם לא הייתי מוצא קליקית שתתחתן איתי אם עדיין היו לי הכנפיים המטופשות האלה שהנלי נתנה לי פעם. כך שהכול הסתדר על הצד הטוב ביותר: אני ויתרתי על הכנפיים שלי, הנלי קיבלה כנפיים חדשות ועזבה, ואז הכרתי את מלודי (שגם לה כמובן אין כנפיים, היא הרי קליקית).
בכל אופן, ביום ההולדת השלושה-עשר שלי הנלי חזרה. במפתיע.
מלודי אירגנה לי מסיבת הפתעה לא נורמלית, על המדשאה הקדמית שבחווה שלנו, לפני הבית. היא הזמינה המון חברים (רובם קליקים), וכמובן את כל המשפחה שלה ושלי. המשפחה שלי היא ע-נ-קית, בחווה שלנו גרים, חוץ מההורים שלי וכל האחים שלי, גם שמונת האחים של אבא שלי והמשפחות שלהם, ככה שתמיד שמח אצלנו ותמיד יש רעש. גם למלודי יש משפחה די גדולה. ככה זה אצל רוב הקליקים.

זה היה יום רביעי, והשעה היתה ארבע אחרי הצהריים, השעה שבה אני בדרך כלל מסיים לעבוד בחוות ספונטניני-התרד. סגרתי את כל המכלאות, תליתי את האוכפים במקום וּוידאתי שלכל הספונטנינים יש די אוכל ומים. כבר התכוננתי להיכנס הביתה, אבל בדיוק אז קראה לי מלודי. היא עמדה בפתח החווה, יפה כמו תמיד וחגיגית במיוחד. השיער שלה היה אסוף לשלוש פקעות קטנות, וכמה תלתלים שובבים ברחו מתוכן והסתלסלו סביב. היא לבשה שמלה קצרה בצבע כתום, כמו השיער שלה, שעליה נרקמו אשכוליות צהובות.
"וואו, את נראית מצוין," החמאתי לה.
היא ציחקקה והודתה לי. "בוא," אמרה והושיטה את ידה.
"לאן?" שאלתי.
"יש לך היום יום הולדת, לא?" כיווצה מלודי את גבותיה, ואני הינהנתי.
היא קשרה לי סרט שחור מסביב לעיניים, והוליכה אותי לאט לכיוון המדשאה שלנו. שם היא הורידה לי את הסרט ובאותה השנייה עשרות קליקים נלהבים צרחו, "הפתעה! יום הולדת שמח, תיאו!"
זו באמת היתה חתיכת הפתעה. בחיים לא יכולתי לדמיין לעצמי מסיבה כזאת. נראה היה שמלודי עבדה כהוגן: העצים היו מקושטים בשרשראות נייר קטנות שהורכבו מדמויות של ספונטניני-תרד, לרגלי הכיסאות נקשרו זרי אצטרובלים (אצל קליקים הם סימן למזל), ועל השולחנות היו סירים מלאים כל טוב. זיהיתי שם את כל המאכלים האהובים עלי (מלודי סיפרה לי אחר כך שאמא שלי ואמא שלה, וגם כל הדודות, עבדו כמעט שבוע שלם על הכנת הכיבוד למסיבה). הסתכלתי סביב ובחנתי את כל המוזמנים, נראָה שחלק נכבד מתושבי צ'מבלו-סיטי באו למסיבה (לפחות הקליקים שביניהם). הבחנתי אפילו בכמה תיירים תועים שמצאו את דרכם בטעות למסיבה שלי.
כיוון שהעיירה שבה אני גר היא עיירת תיירות, כמעט במשך כל השנה מסתובבים בה תיירים סקרנים שנדחפים לכל מקום. התיירים שנקלעו למסיבה שלי לא הפסיקו לצלם במצלמות הקטנות שלהם ולסנוור את כולם בפְלֶשׁ. זה היה באמת מרגיז! בסוף אבא שלי ניגש אליהם ואמר בעדינות שזו מסיבה פרטית ושמוטב שיעזבו. הם עזבו בשקט, בלי לעורר מהומה.
חוץ מהתיירים והמשפחה הוזמן לאירוע גם הקליק שהטביל אותי במי ביוב זמן קצר אחרי שנולדתי; היה שם הקליק שנשא מדי יום שלישי את הדרשה השבועית; היו שם כמה קליקים בני גילי שאיתם נהגתי לשחק בשבלול-רגל, כשהייתי קטן, עוד לפני שהתחלתי לעבוד בחווה המשפחתית; היה שם טוֹלי, בעל המכולת, שנשא בזרועותיו הקצרצרות ארגז מלא לֶפֶת טרייה, ירק שנחשב מעדן אמיתי בקרב הקליקים; היה שם מֶני שסגר את חנות הצבים שלו למשך כל שעות אחר הצהריים ובא לחגוג איתי את יום ההולדת. הוא הביא לי צב-ים קטנטן, שאבד לי בדשא עוד לפני שהסתיימה המסיבה ויותר לא מצאתי אותו (מלודי חושבת שהוא פשוט מצא את הדרך חזרה אל הים ושאני צריך לשמוח שהוא ברח, כי הצב הזה, לחופש נולד). אפילו אוֹלִיגוֹ, מהקיוסק הקטן, הגיע למסיבה. הוא הביא איתו במתנה כמאתיים מסטיקים עגולים צבעוניים, בכל הטעמים. מזווית העין ראיתי איך אֲריאוֹלוֹ, אחד האחים שלי, שולף מתוך צנצנת המסטיקים מסטיק אפור בטעם רקבובית, אבל לא אמרתי כלום, רק חייכתי לעצמי ותהיתי כמה זמן ייקח לו לגלות את הטעם המבחיל שבו בחר, ככל הנראה, בטעות. זה לקח לו שלוש לעיסות, ואז הוא ירק את המסטיק המבחיל על אחותי הקטנה, שעמדה בדיוק לצדו. היא נורא בכתה, כמובן, ורצה לאמא שלי, ואֲריאוֹלוֹ ננזף.

ואז, בדיוק אחרי שדוד שלי שיגר לשמים זיקוק-שיר (זיקוק כזה שאחרי שמשגרים אותו הוא מזמזם לך את השיר "יום הולדת שמח", עד שהוא כבֶה), ובדיוק אחרי שכולם מחאו כפיים, ובדיוק אחרי שאמא שלי הניפה לאוויר את הסכין והתכוננה להתחיל לחתוך את עוגת הסלרי שאפתה, בדיוק אז הנלי הופיעה.