לקבלת עידכונים מאשכר, הזינו את כתובת המייל
שלכם:
שתף ב...

ווינטר בלו, ילדת פיות - סוף העולם (7)

Winter Blue, Fairy-Child - The End of the World

אשכר ארבליך-בריפמן
Eshkar Erblich-Brifman
הוצאת ידיעות אחרונות 2010, 325 עמודים

כיתוב הגב

"על קו החוף, לצד צוק גבוה וסלעי, הבחינו הילדים במה שהיה פעם חלק מארץ-קסם: גוש עצום של אדמה מלאת שורשים ניצב באלכסון כשחלקו מתנדנד על קצה הצוק, תלוי באוויר בזווית חדה וחלקו טובל במים..."

בספר זה, השביעי בסדרה, עוברים ווינטר בלו וחבריה ילדי הפיות תהפוכות הרות גורל. הם יוצאים לחפש אחר ילדי-הפיות שנעלמו, מגלים את היכל הקריסטל ואת סוד כוחה של ארץ-קסם, מתעמתים עם מרסינה - פיה שאיבדה את שפיות דעתה, נלחמים במלכודות קקטוסים אימתניות, ועדים לנורא מכל: קריסתה של ארץ-קסם אל תוך עולם בני האדם, אסון הגורם למותם של רבים.
האם זהו סופה של ארץ-קסם?

סוף העולם הוא הספר השביעי בסדרת הנוער המצליחה ווינטר בלו, ילדת-פיות, שסחפה קהל קוראים רחב והפכה לרבת מכר. ספרים קודמים בסדרה: אבני הכוח; טווי החלומות; ענקי-האבן; סופת-הקסם; אי הדרקונים ובנות-הים הזהובות. ספרים נוספים של אשכר ארבליך-בריפמן: כוכבים נופלים; אניס, מכשפה מתחילה; אלוורה, מכשף מוכשר בהחלט; ליר הדרקון ושעון-החול; אמא, נכון; האפלוליות; ומתכוני פיות.

פרק ראשון

שערה החום, הארוך והמלטף התבדר ברוח העדינה שהחלה נושבת. הוא כרך את זרועותיו סביב מותניה הדקיקים, עצם את עיניו ונשק לה על שפתיה. היא החזירה לו נשיקה, נרגשת ומאושרת מהמעמד הזה, שאליו השתוקקה זמן כה רב. מוזיקה נעימה החלה מתנגנת ברקע, עוטפת את שניהם בתוכה כמו שמיכת צמר חמימה. אחר כך הופיעו גם הכתוביות: שמות השחקנים, שם המפיק, שם הבמאי.
הסרט נגמר.
אדוארד התמתח ופיהק.
"איזה שיעמום," אמר לווינטר שישבה לצדו, מכורבלת בחיקו.
היא חייכה אליו חיוך סלחני.
"אני דווקא נהניתי," אמרה וקמה ממקומה כדי לסגור את החלון.
השעה היתה שש לפנות ערב ובחוץ כבר החשיך כמעט לגמרי. עלי השלכת, שנערמו אט אט כמעט מבלי שמישהו שם לב, החלו לשחק ביניהם תופסת, התפזרו, צחקקו, פיזמו לעצמם שיר־רשרוש עליז, וככל שגברה הרוח, כך נעשה משחק התופסת פראי יותר, מהיר יותר, עד שווינטר נאלצה לקום ולסגור את החלון, כי הצינה החלה לחדור פנימה.
סתיו. המדרכות כבר מכוסות עלים יבשים בגוונים עזים, מבהיקים ככנפי פרפרים. הימים נעימים, הלילות קרירים.
"תישאר לאכול איתנו ארוחת ערב, אדוארד?" נשמעה שאלתה של לורה מרחוק. היא ירדה במדרגות והציצה לסלון. זה היה מנהגה בכל פעם שחששה להפריע לווינטר ולאדוארד. היא היתה שואלת שאלה ממרחק, או משמיעה איזה קול — שיעול, עיטוש או כחכוח — לאות אזהרה: הנה, אני מתקרבת. ווינטר הודתה לה על כך בלבה, אם כי הדבר נראה לה מגוחך מעט.
"אני אשמח להצטרף, אם זה בסדר," השיב אדוארד והתרומם מהספה. "את צריכה עזרה?" שאל ומתח את איבריו שנרדמו במהלך הסרט הרומנטי וסוחט הדמעות שווינטר בחרה.
לורה שמחה וביקשה ממנו לערוך את השולחן.
לאחרונה היה אדוארד כמעט לבֶן־בית בבית משפחת בלו. מאז התהדקו יחסיו עם ווינטר הוא הגיע לביקורים תכופים יותר ויותר. טום ולורה היו מאושרים, הלוא אחד מחלומותיה הנסתרים של לורה היה לשדך בין בתה ובין ילד־פיות, ואם כבר ילד־פיות, היא לא יכלה לחשוב על מישהו מתאים יותר מאדוארד.
ווינטר סגרה את מקלט הטלוויזיה ונתנה ליטוף חטוף לאפצ'י, ששכב עדיין על הספה ונמנם, מגרגר חלושות. היא הביטה באדוארד ובאִמָּהּ וחייכה. היא שמחה לראות שהם מסתדרים ביניהם כל כך יפה. התקופה האחרונה היתה אחת המאושרות בחייה והיא נזכרה בחיוך כיצד אזרה די אומץ ושאלה את אדוארד אם עליה דיבר אז, כאשר עפו בחזרה הביתה מאותה מסיבה בארץ־קסם. היא נזכרה איך הסמיק אדוארד עד תנוכי אוזניו, כיצד הושיט לה את ידו ואמר, "כן, ווינטר, זו את." איך לבה הלם אז, כשגילתה לראשונה שגם היא, ממש כמוהו, מאוהבת, מאוהבת בו, באדוארד. היא נזכרה כיצד הכה בה הדבר באותה פתאומיות שבה מופיעה סופת ברקים ביום קיץ חם. היא חייכה לעצמה ונזכרה כיצד עמדו שניהם לצד עץ אלון ריחני, סמוך לביתה של טוליפ, כשסיימו את אחת ממשימותיהם לאותו ערב, וכיצד לחץ אדוארד את ידה בתוך ידו הגדולה. היא חששה שמא יצליח לשמוע את הולם לבה, אשר כמעט זינק מקרבה מרוב התרגשות. רגליו של אדוארד רעדו, היא ראתה זאת, גם קולו רעד.
"אז... את... רוצה... שננסה... לצאת?" שאל לבסוף, "אני מתכוון... שנהיה חברים...? כלומר, גם עכשיו אנחנו חברים... אבל... אני חשבתי על משהו... יותר בכיוון של... בני זוג..."
ווינטר פרצה אז בצחוק מתגלגל ומשחרר. מעולם לא ראתה את אדוארד כה חסר ביטחון כמו באותם רגעים. מובן שהסכימה. היא הנהנה נמרצות, מוכנה ומזומנה לתת הזדמנות להירקמותו של קשר מסוג חדש בינה לבין אדוארד.
"וויני!" ניערה אותה לורה ממחשבותיה, "אולי תעזרי גם את?" קולה היה רגוז מעט, "מאוד לא מנומס מצדך לתת לחבר שלך לעזור לי להכין אוכל, בעוד את עומדת ובוהה בתקרה..."
"החבר שלך". כמה אהבה ווינטר לשמוע את צירוף המילים הזה. היא היתה גאה בו, באדוארד, ומאוהבת עד מעל לראש.
"את צודקת, אני באה," אמרה ואספה מחדש את שערה שנפרע במהלך הרביצה על הספה.
אדוארד צחק. הוא היה רגיל לחולמניותה של ווינטר, ולא רק שהדבר לא הפריע לו, להפך, הוא אהב לראות אותה שוקעת במחשבות. הוא ידע שאפשר לסמוך עליה, שאם יהיה צורך, היא תפעל ברגע הנכון, ולכן לא ראה פסול בהיותה חולמנית מעט מפעם לפעם.
"משהו מריח נפלא!" אמר טום ששב מהעבודה רגעים ספורים אחר כך. "מה זה, לורה, צלי?" שאל והוסיף לרחרח את האוויר כחיה מורעבת. הוא הניח את התיק שלו בכניסה ונכנס למטבח.
"לא צלי," תיקנה אותו לורה, "ספגטי ברוטב בולונז."
"גם טוב," אמר טום וניסה להסתיר את אכזבתו. "מה העניינים, גבר?" שאל וטפח בחוזקה על גבו של אדוארד.
אדוארד נטה מעט קדימה, סופג את הטפיחה ההגונה בשקט, ולאחר שייצב את עצמו מחדש אמר, "מצוין!" וחייך.
טום קרץ לו. הוא חיבב אותו מאוד. העובדה שאביה ניסה להתיידד עם אדוארד במין "ידידות של בנים" שעשעה את ווינטר מאוד. הוא נהג לצפות איתו במשחקי כדורסל, לשוחח איתו על מכוניות, על היאבקות ועל כל שאר הדברים הללו שאמורים לעניין בנים. בייחוד היתה מגוחכת בעיניה העובדה שאף לא אחד מן הנושאים הללו עניין באמת את טום או את אדוארד, אבל היות שטום התאמץ כל כך ליצור קשר עם אדוארד, ואדוארד השתדל כל כך שלא לפגוע ברגשותיו, מצאו השניים את עצמם דנים בנושאים משעממים עד אימה.
"אמא, יש לנו גבינת פַּרְמֶזָן מגוררת?" שאלה ווינטר בעודה פותחת את המקרר וחופרת בתוכו, כשראשה בפנים.
"חפשי במקפיא, חומד," אמרה לורה והמשיכה לחתוך במרץ חסה ועגבניות לסלט.
"שמעת איזה משחק היה אתמול?" שאל טום את אדוארד, ואדוארד הנהן.
כן, הוא שמע. למעשה, הוא נאלץ להתקשר לאחד מחבריו מבעוד מועד ולברר איתו מי ניצח במשחק, כדי שיוכל לשוחח על כך הערב עם טום. הוא הניח שטום ישאל אותו על המשחק, ורצה להיות מוכן.
"בואו נשב," אמרה לורה וערבבה את הפסטה המהבילה בסיר האמייל בעל עיטורי הכלניות.
"אני מורעב," אמר טום וטפח על בטנו.
בינתיים נכנס גם אפצ'י למטבח. נדמה היה לו כי הרִיח ספגטי ברוטב בולונז, והוא רק רצה לאמת את העניין בטרם ישקע בשעת שינה נוספת. הפסטה הוגשה לשולחן, חמה ומעלה אדים, ולורה יצקה עליה במצקת רחבה רוטב בולונז סמיך, עשיר ואדום, שניחוחו מילא את חלל הבית. טום בצע לעצמו לחמנייה טרייה והושיט אחת גם לאדוארד.
ערב נפלא עבר על ארבעתם, השיחה קלחה, והאוכל היה נהדר. ווינטר היתה מאושרת לראות עד כמה טוב משתלב אדוארד בחיק משפחתה הקטנה. הוא התבדח עם הוריה, סיפר סיפורים וחוויות מבית הספר ואכל בתיאבון שלא היה מבייש, לדעתה, סוסת יאור בהיריון מתקדם.
כשסיימו כולם לאכול, ופאי התותים שקנתה לורה בדרך הביתה מהעבודה חוסל כליל (בעיקר בידי שני הגברים), קמו ווינטר ואדוארד מהשולחן, פינו את צלחותיהם ועלו אל חדרה של ווינטר. אדוארד ידע שעוד מעט יצטרך לשוב אל ביתו, אך בעודו מטפס במדרגות, הציעה לו ווינטר לעלות בערב יחד לארץ־קסם, כי היא ממש מוכרחה לבדוק את מצב עכבישי־השלכת. אתמול, כך סיפרה לאדוארד, הם לא חשו בטוב. אדוארד הסכים והשניים החליטו להפוך את עצמם לילדי־פיות ולהתעופף מעלה, אל שמי הלילה.
"הוא משהו־משהו, הבחור הזה," לחשה לורה באוזנו של בעלה, בעוד שניהם צופים בהנאה בבתם העולה במדרגות אל הקומה השנייה, שלובת ידיים עם עלם חמודות.
"מסכים איתך," אמר טום וחיבק את כתפיה של אשתו, כשפניו זורחות מאושר. "ווינטר שלנו באמת לא יכלה למצוא לעצמה מישהו טוב יותר."