לקבלת עידכונים מאשכר, הזינו את כתובת המייל
שלכם:
שתף ב...

ווינטר בלו, ילדת פיות - ענקי האבן (3)

Winter Blue, Fairy-Child - The Stone Giants

אשכר ארבליך-בריפמן
Eshkar Erblich-Brifman
הוצאת ידיעות אחרונות 2006, 313 עמודים

כיתוב הגב

ווינטר בלו היא ילדת-פיות בת ארבע-עשרה החיה במקביל בשני עולמות: עולם בני האדם, ועולם אחר, סודי ופלאי- ארץ קסם. בארץ זו היא פוגשת יצורים קסומים ומעניינים: שרביט, יצור שטעמו מתוק כדבש; שלגלגים, יצורים לבנים ההופכים למטרד כאשר יורד שלג; פטריות-בוץ סוררות שעוברות דירה לקראת האביב; וכמובן פיות, פיות-בית, גמדונים ועוד.יחד עם ילד הפיות טימוטי יוצאת ווינטר להרפתקה חדשה: היא מגלה פתח סודי שמוביל אל עולם בני-האדם. בעולם זה חיים יצורים עתיקים הנקראים ענקי-אבן. ווינטר וחבריה מתיידדים עם אנקי האבן ומתגייסים לסייע להם במלחמתם נגד כת סודית המאיימת לפגוע בהם. הם שטים בנהרות של לבה רותחת, מושחים את גופם בג`ל מגן המופק מצמח הפיקונדה הפראי, חוצים באומץ את מפל הכסילים, נלחמים בעזרת נטיפי לבה לוהטים, ולאורך כל הדרך משתמשים באבקת- הקסם שהוענקה להם בקיץ האחרון.זהו הספר השלישי בסדרה האהובה והמרתקת ווינטר בלו, ילדת פיות. שני הספרים הראשונים, אבני הכוח וטווי החלומות, יצאו גם הם לאור בהוצאת ידיעות ספרים.

פרק ראשון

את הכול הקפיא החורף. העצים, כפופים ועירומים, המתינו בסבלנות אין קץ לבואו של האביב; האגם שבפארק התכסה שכבה דקיקה וזוהרת של כפור, המדשאות כוסו לבן והאוויר נהיה נקי וקר כל כך, עד שכל נשימה כאבה כמעט.
חג המולד עבר, אדום וירוק וחגיגי, כבכל שנה. גם יום הולדתה הארבע-עשרה של ווינטר חלף זה מכבר, מותיר אחריו צחוק ילדים עליז ואינספור אריזות מרשרשות וסרטים צבעוניים.
ווינטר ישבה על השטיח שבחדרה וניסתה להתרכז בשיעורי הבית, אך אפצ'י, החתול שלה, לא נתן לה מנוח והסתובב הלוך ושוב, מתחכך ברגליה ומגרגר בקולות רמים.
"די כבר, נודניק!" אמרה לו, וניסתה בעדינות להזיזו, אך החתול הביט בה במבט תמה והוסיף לגרגר במרץ. ווינטר ניסתה להביט מבעד לחלון, אך הזגוגית היתה מכוסה אדים, והיא לא הצליחה לראות דבר. רוח עזה שרקה בחוץ. ווינטר שמחה מאוד שהיא כאן, בפנים, בבית החם והמוגן שלה. היא חשבה על הלילה ועיקמה את אפה לנוכח הידיעה כי בכל זאת נראה כי תיאלץ לצאת מהבית. הפעילות בארץ-קסם, כידוע, המשיכה להתקיים גם בחורף, בימים הקרים ביותר של השנה. כמעט מדי לילה היו מופיעים הצרצרים על סף ביתה, קופאים מקור, עטופים בצעיפי צמר מחממים, ובשיניים נוקשות מנגנים את נגינתם ומבקשים ממנה לעלות למעלה, להיענות לקריאתה של טוליפ. ווינטר, אפופת קורי שינה, היתה קמה ללא ויכוח, מתעטפת במעיל הדובון הגדול שלה, הופכת עצמה לפיה ויוצאת בשקט מבעד לחלון, אל טוליפ.  
כעת, התאמצה לסיים את העבודה בהיסטוריה. היא מנתה בראשה אינספור תאריכים ומאורעות וסיכמה אותם במחברת הכחולה שלה. כשסיימה, כבר ירד הערב, ובחוץ שרר חושך, מביא עמו מיליון כוכבי זהב מנצנצים וירח אחד. אפצ'י סיים בדיוק ללקק את פרוותו ולהבריקה, וירד יחד עם ווינטר לאכול את ארוחת הערב.
לורה עמדה במטבח וקילפה ירקות בקולפן קטן. ווינטר ערכה את השולחן ושתיהן המתינו לבואו של טום מן העבודה. כשזה חזר, התיישבו שלושתם לאכול. ווינטר היתה עייפה מאוד. אומנם לא הזדקקה לשעות שינה רבות, אך העומס החל להשפיע עליה: הלימודים, שיעורי הבית, הביקורים התכופים בארץ-קסם.
אני לא מבינה למה טוליפ לא נותנת יותר משימות ללי, חשבה בינה לבינה, למה הכול נופל עלי? הרי לי הפך לילד-פיות כבר לפני חצי שנה, ועדיין אני מבצעת את רוב המשימות והוא מקבל רק את המשימות הקלות והנחמדות – "ללקט פירות יער, לקטוף פטריות..." מנתה בזלזול את המשימות הסתמיות.
"וויני, מה זה הפרצוף הזה?" שאלה לורה, חצי נעלבת, "מה, לא טעים לך, האוכל?"
ווינטר ניעורה ממחשבותיה. "אה, לא, זה לא זה," התנצלה לפני אמה, "סתם, נזכרתי במשהו אחר."
טום ולורה הביטו זה בזה. "שוב ארץ-קסם, הא?" אמר טום וחייך. הוא בָּצע לעצמו פיסת לחם ותחב אותה לפיו. ווינטר הנהנה, אך לא הוסיפה דבר.
"אני מקווה שלא קרה שום דבר," אמרה לורה, "את יודעת, לא הייתי רוצה שזה יפגע בלימודים שלך."
"הכול בסדר," ענתה ווינטר וגלגלה את עיניה, "וזה לא פוגע בלימודים שלי, את יכולה להיות בטוחה בזה." ולעצמה חשבה שדווקא זה יכול היה להיות תירוץ מעניין לספר למורה פרנצ'סקה כי לא הספיקה לסיים את שיעורי הבית כיוון שהיה עליה לעזור לאחת הפיות בהכנת איזו מרקחת מיוחדת. מעניין מה היא היתה אומרת על זה, חשבה לעצמה, זה תירוץ הרבה יותר מקורי מאשר לספר לה שהכלב אכל את שיעורי הבית... מה גם שבכלל אין לי כלב... חיוך עלה על שפתיה.
"וויני, מה קורה איתך?" שאלה לורה, "רגע אחד את נראית כעוסה ורגע אחר כך את מחייכת לעצמך..."
טום צחק, "נו, לורה," אמר, "וויני תמיד שוקעת במחשבות..."
ווינטר הסמיקה וסיימה במהירות את הירקות מצלחתה. אפצ'י המתין ליד רגלה בסבלנות, בתקווה שמשהו ייפול לה מהצלחת, וראה זה פלא, כעבור רגע נחתה על הרצפה, סנטימטרים ספורים ממנו, חתיכת עוף צלוי. אפצ'י כבר ידע שאם עומדים מתחת לשולחן מספיק זמן, בסוף נוחתות חתיכות אוכל מן השמים. היה זה אחד מן החוקים שעליהם מושתת העולם, ובין שהיה בו, בחוק, היגיון או לא, אפצ'י לא התווכח. הוא לעס בשקט את חתיכת העוף והמתין לעוד.
"אה, שכחתי לספר לכם," נזכרה ווינטר לפתע ופנתה אל  הוריה, "פרנצ'סקה הציעה לי להשתתף באיזו תחרות מדע מטופשת... אני לא יודעת... אני צריכה לתת לה תשובה," היא זרקה אל מתחת לשולחן פיסת עוף נוספת.
"איזו תחרות?" התעניינה לורה ועיניה נצצו, "מה פתאום?"
ווינטר משכה בכתפיה ולעסה את האפונים. "מסתבר שיש איזה טורניר מדע מחוזי לכל כיתות ח', וכל בית-ספר בוחר שני נציגים מהשכבה."
"ובחרו בך?" שאלה לורה, וגאווה אדירה בקולה.
"הציעו לי," ענתה ווינטר, "שאלו אם אני רוצה להשתתף."
"נו, אז מה ההתלבטות?" שאל טום, "ודאי שתשתתפי!"
"אני לא יודעת," השיבה ווינטר, "אני מניחה שכן, אבל פשוט אין לי זמן, אני לא יודעת איך אמצא זמן גם לתחרות המדע הזו."
"את תסתדרי," הרגיעה אותה לורה, "את תמיד מסתדרת."
"תגידי לטוליפ שצפויה לך עכשיו תקופה קשה ושתתחשב בך," הציע טום ושלושתם צחקו. הם ידעו כי אין כל קשר בין ענייני היומיום של ווינטר ובין המטלות בארץ-קסם.
"נו, אולי באמת היא תוכל להתחשב קצת יותר," אמרה לורה וקינחה את שפתיה במפית צהובה.
"לא יודעת," השיבה ווינטר והתמתחה בכיסאה, "אני עוד אחשוב על זה."
"וויני, לא כל יום מציעים לך הצעה כזו," אמר טום ברצינות, "הייתי רוצה שתשקלי את זה היטב. את יודעת שזה ייראה טוב מאוד בתעודה שלך אחר כך, ואת צריכה להתחיל לחשוב קדימה."
"איזה קדימה, אבא?" התמרדה ווינטר, "אני רק בת ארבע-עשרה!"
"טוב, אל תתרגזי, חמודה," ניסתה לורה להרגיעה, "אבל אבא צודק. גם אני חושבת שאת צריכה להסכים לזה. בסך הכול, לא סתם בחרו בך. באמת יש לך ציון יפה במדעים וחבל שתבזבזי את הכישורים שלך במקומות אחרים."
"כמו בארץ-קסם?" התרגזה ווינטר וקמה מן השולחן בבת-אחת. כיסאה נשמט אחורנית ונפל ברעש אל הרצפה. אפצ'י ניבהל וברח.
"וויני!" קראה לורה, "מה קורה לך?"
דמעות תסכול הציפו את עיניה של ווינטר. היא חשה כי הוריה אינם מבינים אותה כלל וכלל. היא לא ידעה אפילו על מה היה הוויכוח, אך הרגישה כאילו חומה שקופה וזעירה החלה לצמוח לאט בינה לביניהם.
"אני מצטערת," אמרה בשקט. היא החזירה את הכיסא למקומו ויצאה במהירות מן המטבח. היא עלתה אל חדרה וסגרה אחריה את הדלת, אחר השתרעה על המיטה וחפנה את ראשה בכר. אין לי כבר כוח, חשבה לעצמה.
לורה וטום פינו את הכלים מן השולחן בשקט.
"אולי אני צריכה לגשת אליה," אמרה לבסוף לורה, אך טום הציע כי תיתן לווינטר להירגע מעט.
"אני לא מבינה מה אמרתי, אני בכלל לא מבינה מה קרה," אמרה לורה נסערת. גם מעיניה איימו לפרוץ כעת דמעות.
"היא פשוט מתבגרת," אמר לה טום וחיבק את כתפה, "וויני שלנו מתבגרת."
"אוי, איזה קשקוש!" רגזה עליו לורה, "אתה מדקלם משפטים שקראת באיזה מגזין זול!"
טום נפגע מעט, אך שתק. הוא חשב שלא יהיה זה נבון לפתוח כרגע בוויכוח עם אשתו, הנסערת ממילא. הוא סיים להדיח את הכלים ותלה את מגבת המטבח הקטנה לייבוש. "פשוט קשה לה לתמרן בין כל כך הרבה דברים, והיא היתה צריכה לשחרר מעט קיטור, זה הכול," אמר לבסוף.
"באמת עוברת עליה תקופה קשה," ענתה לורה ונימת קולה מפויסת יותר, "אני יודעת, בַּיום בית הספר ובלילה ארץ-קסם, אני זוכרת בעצמי אלו חיים קשים היו גם לנו כשהיינו צעירים..." מבטה נעשה חולמני, כבכל פעם שנזכרה בימי נעוריה ובארץ-קסם. "אתה חושב שעדיף היה אם וויני שלנו לא היתה ילדת-פיות?" שאלה, מהורהרת.
טום הביט בה ממושכות ואחר ענה: "לא, לורה. אני חושב שבכל זאת עדיף כך. היא זוכה לחוות כאלה חוויות נפלאות... שלעולם לא תשכח. עולמה מלא ועשיר פי מיליון מעולמם של ילדים רגילים. אני בטוח שהיא עצמה אינה מצטערת על כך. בכל אופן, ברור כי לא תהיה ילדת-פיות לנֶצח, ואני בטוח שכשתסיים את תפקידה היא תצטער על כך מאוד, בדיוק כמוך. בדיוק כמוני."
לורה ניגבה דמעה משולי עיניה. "כן," המשיכה את דבריו, "אני הייתי חוזרת לשם עכשיו, בלי היסוס."
טום חייך. "אני יודע," אמר, "וגם וויני יודעת. אל תדאגי, אני בטוח שטוב לה כך, וממילא לא היתה זו בחירה שלה אם להיות ילדת-פיות או לא. זה פשוט קרה, וכיוון ששנינו היינו כאלה, סיכוייה היו גבוהים מאוד..."
"מעניין עד איזה גיל תמשיך ככה..." הרהרה לורה בקול.
"אי אפשר לדעת," ענה טום, "זה פשוט ייגמר יום אחד, אני זוכר את השיחה עם קמליה כאילו זה היה אתמול. איך קראה לנו והודיעה שזהו, נהיינו מבוגרים מדי לתפקיד וכעת ילדי-פיות חדשים יחליפו את מקומנו... אני זוכר איך ביום המחרת, פשוט לא צמחו לי יותר כנפיים. חיכיתי וחיכיתי שעות לבואם של הצרצרים... ניסיתי לכווץ את גופי, ניסיתי להצמיח את כנפי, אך כלום לא קרה. הכול נפסק, ביום בהיר אחד."
לורה פרצה כעת בבכי תמרורים משחרר וטום חיבק אותה בחוזקה.
"אני עולה לראות מה עם וויני," אמרה בהחלטיות והשתחררה מאחיזתו של טום. היא טיפסה במהירות במדרגות ודפקה בשקט על דלת חדרה של ווינטר. לא נשמעה תשובה, וכשפתחה בה חריץ דק להצצה, הבחינה כי ווינטר כבר נרדמה. היא סגרה חרש את הדלת וירדה בחזרה למטה.

ווינטר התהפכה על צידה וישנה שינה טרופה ומלאת חלומות עד הבוקר.