מבצע!
 

אלוורה, מכשף מוכשר בהחלט (2)

68.00

דרושה מכשפה עגלגלה וחיננית,
נעימה והרפתקנית,
עליזה ולא רכושנית,
טובת לבב ומהפכנית.

חיפושיו של המכשף אלוורה אחר בת זוג ראויה מובילים אותו להרפתקה בלתי צפויה בה מעורבים היפופוטם סגול, טלפון צרוד, ספרי לחשים, שיקויים מבעבעים ותוכי עצבני בשם רוֹלִי. האם ימצא גם אהבה?

ספר ההמשך המשעשע לאניס, מכשפה מתחילהמתרחש בעולם קסום ויוצא דופן, עולם שהיה לסימן ההיכר של הסופרת האהובה אשכר ארבליך בריפמן. עוד מספריה: ליר הדרקון ושעון-החול; האפלוליותכוכבים נופלים וסדרת רבי המכר המצליחה ווינטר בלו, ילדת-פיות.

 

תיאור

פרק ראשון

מִישֶהִי מְיֻחֶדֶת
לַחְלֹק עִמָּהּ אֶת הַחַיִּים

“פִּטְרִיָּה רְקוּבָה!” גִּדֵּף אָלוֹוֶרָה וְהָלַם בְּאֶגְרוֹפוֹ בְּשֻׁלְחַן הָעֵץ הַקָּטָן שֶׁעָלָיו הָיְתָה מֻצֶּבֶת כִּירָה בּוֹעֶרֶת. הַקְּדֵרָה הַשְּׁחֹרָה שֶׁעַל הַכִּירָה הִתְנַדְנְדָה מְעַט.
“לְכָל הַשֵּׁדִים וְהַקַּרְנַפִּים שֶׁבָּעוֹלָם! לְעוֹלָם לֹא אֲסַיֵּם עִם הַכִּשּׁוּף הַזֶּה!” רָטַן, אֶגְרוֹפָיו עֲדַיִן קְמוּצִים בְּכַעַס. הוּא נִסָּה לִנְשֹׁם עָמֹק וּלְהַרְגִּיעַ אֶת עַצְמוֹ: “הַכֹּל יִהְיֶה בְּסֵדֶר, אַתָּה מְכַשֵּׁף מִתְקַדֵּם וּמֻכְשָׁר. אַתָּה תִּסְתַּדֵּר. אַתָּה תָּמִיד מִסְתַּדֵּר.”
מִתּוֹךְ הַקְּדֵרָה עָלָה זִקּוּק קָטָן וְיָרֹק.
“מָה אַתָּה עוֹשֶׂה פֹּה?” כִּוֵּץ אָלוֹוֶרָה אֶת עֵינָיו בִּשְׁאֵלָה וְגֵרֵד אֶת אָזְנוֹ הַיְּמָנִית, “אֲנִי לֹא זוֹכֵר שֶׁזִּמַּנְתִּי הֵנָּה שׁוּם זִקּוּק יָרֹק!”
הַזִּקּוּק נֶעֱלַב וְהִתְפּוֹצֵץ בְּרַעַשׁ. אָלוֹוֶרָה הֶחְלִיט לְהַנִּיחַ לַשִּׁקּוּי הַמִּתְבַּשֵּׁל בַּקְּדֵרָה וְנִגַּשׁ אֶל הַחַלּוֹן כְּדֵי לִנְשֹׁם מְעַט אֲוִיר צַח. זֶה יַרְגִּיעַ אוֹתִי, חָשַׁב. הוּא אָכֵן הָיָה שָׁרוּי בְּלַחַץ רַב בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן. הוּא פָּתַח אֶת הַחַלּוֹן לִרְוָחָה וְנָתַן לְמַשַּׁב רוּחַ קַלִּיל לְהִכָּנֵס פְּנִימָה וּלְבַדֵּר אֶת שְׂעָרוֹ הַלָּבָן וְהָאָרֹךְ, אֲשֶׁר הִגִּיעַ עַד לְמָתְנָיו.
כֵּיוָן שֶׁבֵּיתוֹ הָיָה גָּבוֹהַּ (בְּגֹבַהּ שֶׁל עֶשֶׂר קוֹמוֹת), הָיָה אָלוֹוֶרָה יָכוֹל לְהַשְׁקִיף מֵחַלּוֹנוֹת בֵּיתוֹ עַל הָאֵזוֹר כֻּלּוֹ. הוּא הִבִּיט מַטָּה. הַשָּׁעָה הָיְתָה אַרְבַּע אַחַר הַצָּהֳרַיִם, וּמִתַּחַת לַבַּיִת שִׂחֲקוּ שְׁתֵּי מְכַשֵּׁפוֹת צְעִירוֹת בִּקְפִיצָה בְּחֶבֶל בֵּין הָעֲנָנִים כְּשֶׁהֵן מְרַחֲפוֹת בָּאֲוִיר. הוּא שָׁמַע אוֹתָן מְדַקְלְמוֹת, תּוֹךְ קְפִיצוֹת וְרִחוּפִים, שִׁיר בַּחֲרוּזִים:

“שְׁתֵּי מְכַשֵּׁפוֹת קוֹפְצוֹת עַל חֶבֶל,
תֵּכֶף יִפְּלוּ לְפַח הַזֶּבֶל.
שְׁתֵּי מְכַשֵּׁפוֹת קוֹפְצוֹת חִישׁ קַל,
תֵּכֶף יִפְּלוּ לְתוֹךְ הַסַּל.”

אָלוֹוֶרָה חִיֵּךְ. הַבָּנוֹת צָהֲלוּ. הָיוּ אֵלֶּה צָהֳלוֹת אשֶׁר חַסְרוֹת דְּאָגָה.
“אָח,” נֶאֱנַח אָלוֹוֶרָה וְאָמַר לְעַצְמוֹ כִּמְעַט בְּלִי קוֹל, “כַּמָּה זְמַן שֶׁאֲנִי עַצְמִי לֹא חַשְׁתִּי אשֶׁר כָּזֶה… אֲבָל אֲנִי מַנִּיחַ שֶׁכָּכָה זֶה כְּשֶׁמִּתְבַּגְּרִים…”
הוּא נִזְכַּר בַּדְּבָרִים הַנּוֹקְבִים שֶׁאָמַר לוֹ בֶּן דּוֹדוֹ סִרְפָּד, מַמָּשׁ לֹא מִזְּמַן, כְּשֶׁנִּפְגְּשׁוּ הַשְּׁנַיִם בַּאֲרוּחַת לֵיל הַמְּכַשְּׁפִים. אָלוֹוֶרָה הֻזְמַן אָז אֶל בֵּית הַמִּשְׁפָּחָה, וּבְתֹם הָאֲרוּחָה אָמַר סִרְפָּד: “אָלוֹוֶרָה, לְעוֹלָם לֹא תַּרְגִּישׁ שֶׁקֶט אֲמִתִּי עַד שֶׁתִּמְצָא לְעַצְמְךָ בַּת זוּג, אִשָּׁה, אֵיזוֹ מְכַשֵּׁפָה נֶחְמֶדֶת.”
אָלוֹוֶרָה בָּחַן אָז אֶת לִימוֹנִית, אִשְׁתּוֹ שֶׁל סִרְפָּד. הִיא הָיְתָה מְכַשֵּׁפָה שְׁמַנְמַנָּה וְנָאָה לְמַדַּי. הִיא הִנְהֲנָה, מַסְכִּימָה עִם קְבִיעָתוֹ שֶׁל סִרְפָּד.
“כֵּן, דּוֹד אָלוֹוֶרָה,” אָמַר גַּם קֶצַח, בְּנָם בֶּן הֶחָמֵשׁ, “אַתָּה מֻכְרָח לְהִתְחַתֵּן!”
“לְהִתְחַתֵּן? אֲנִי?” תָּמַהּ אָלוֹוֶרָה, “נָשִׁים זֶה לֹא בִּשְׁבִילִי…” הוּא גֵּרֵד בִּמְבוּכָה אֶת זְקָנוֹ הָאָרֹךְ, “אוֹ שֶׁאוּלַי כֵּן?” הִתְלַבֵּט בְּשֶׁקֶט. “כָּל חַיַּי חָיִיתִי לְבַד,” הִסְבִּיר לְסִרְפָּד.
“כֵּן, וְתִרְאֶה אֵיךְ אַתָּה נִרְאֶה,” הוֹכִיחַ סִרְפָּד אֶת טִעוּנוֹ. “מַמָּשׁ כְּמוֹ מִתְבּוֹדֵד תִּמְהוֹנִי!”

אָלוֹוֶרָה נָחַר נַחֲרַת בּוּז כְּשֶׁנִּזְכַּר בְּאוֹתוֹ הָעֶרֶב וּבַשִּׂיחָה הַמְּעִיקָה הַהִיא. הוּא נִגַּשׁ בַּחֲזָרָה אֶל הַשִּׁקּוּי שֶׁלּוֹ, שֶׁהוֹסִיף לְהִתְבַּשֵׁל וּלְבַעְבֵּעַ בְּתוֹךְ הַקְּדֵרָה, וְהָפַךְ בֵּינְתַיִם לְעִסָּה צְמִיגָה וּשְׁחֹרָה בְּנִיחוֹחַ שְׁזִיפִים.
“אוֹ!” אָמַר בְּשִׂמְחָה, “סוֹף־סוֹף נִרְאֶה שֶׁהַשִּׁקּוּי הַזֶּה מִתְקַדֵּם לְאָן שֶׁהוּא!”
הָעִסָּה כְּמוֹ שָׁמְעָה אֶת דְּבָרָיו וְשִׁנְּתָה אֶת צִבְעָהּ בְּבַת אַחַת לְיָרֹק זַרְחָנִי. אָלוֹוֶרָה הֶעֱוָה אֶת פָּנָיו. “נוּ, אוּלַי עוֹד לֹא מַמָּשׁ…” אָמַר.
הוּא בָּחַשׁ בַּקְּדֵרָה בְּעֶזְרַת כַּף הָעֵץ הַגְּדוֹלָה וְתָהָה: אוּלַי בֶּאֱמֶת הִגִּיעַ הַזְּמַן לִמְצֹא מִישֶׁהִי מְיֻחֶדֶת לַחְלֹק עִמָּהּ אֶת חַיַּי?