תיאור
פרק ראשון
“אני עצובה נורא,” אמרה אניס והביטה בעצמה במראָה, “אני עצובה נורא ואפילו לא יודעת למה.”
מהמראָה שעל הקיר אשר ממולה השתקפה הבבואה שלה. גם היא נראתה עצובה מאוד.
“הלוואי שלא הייתי כל-כך עצובה,” אמרה אניס.
“באמת הלוואי,” אמרה הבָּבוּאָה, “כשאת עצובה אז גם אני עצובה.”
“תמיד את חושבת קודם כל על עצמך!” התרגזה אניס וחרצה לשון אל הבָּבוּאָה. הבָּבוּאָה חיקתה אותה בצורה מדויקת להפליא. אניס חפנה את ראשה בין כפות ידיה.
“אני יודעת למה את עצובה,” שמעה את קולה העדִין של הבָּבוּאָה שלה.
“למה?” שאלה, סקרנית.
“את עצובה כי משעמם לך,” הִסְבירה הבָּבוּאָה, “כְּשֶׁמְּשַׁעֲמֵם, לפעמים נִהיים עצובים.”
אניס הנהנה, באמת היה לה משעמם, “אז כדאי שאני אחשוב על משהו נחמד לעשות,” אמרה – וחשבה.
“אני יודעת!” קפצה לאחר מחשבה קצרה, “אולי אני אהפוך את השיער שלי לוורוד? זה נשמע לי רעיון מעניין…”
הבבואה הסכימה עמה ואניס פנתה למלאכה: ראשית היא הניחה את קדירת הברזל הקטנה והשחורה שקיבלה ליום הולדתה השישי מהוריה על כִּירה קטנה שנבנתה בצמוד לשולחן האיפור שלה, ואז הדליקה את האש. בָּבוּאתה הביטה בה בסקרנות, מציצה מהמראה שעל שולחן האיפור. אחר כך היא הורידה ממדף הספרים שלה את הספר העבה קסמים למתחילים א’ שאֶל כריכתו הוצמדה ברכה מזמרת שצווחה בקול: “היום יום הולדת! היום יום הולדת! היום יום הוּ-לֶאֶ-דֶת לְ-אָ-אָ-ניס! מאחלת באהבה הדודה מָליסָה!”
אניס חייכה. בכל פעם כשהיתה שולפת את הספר מהמדף, היתה הברכה מתחילה לזמר ואניס היתה נזכרת כיצד הושיטה לעברה הדודה מליסה את הספר הזה בדיוק לפני שנתיים, ביום הולדתה השישי. הספר כבר נראה בלוי ומרופט מרוב שימוש, אך לאניס לא היה אכפת. אחר כך, היא פתחה את המגירה השלישית של שולחן האיפור. במגירה הזו היו מסודרים אלפי בקבוקונים קטנים בשלל צבעים וגְדָלים וכל אחד מהם הכיל אבקה או נוזל שונים. אניס הוציאה שניים מהם. היא פתחה את המכסים הקטנים שלהם ורחרחה את תכולתם.
“הממ…” המהמה לעצמה, “לזה יש ריח יסמין,” היא קירבה אל אפה את הבקבוקון השני, “ולזה ריח של רגלַיים…”
היא חיפשה בספר שלה קסם אשר מְשַׁנה את צבע השיער. היא דפדפה בעיון, ולבסוף איבדה את סבלנותה, כרגיל.
אניס היתה ילדה שובבה, ומעולם לא הסתדרה עם קסמים. פשוט לא היתה לה הסבלנות הדרושה לכך. היא היתה פזיזה ונמהרת, ותמיד רצתה לסיים הכול מהר ולכן, מאז החלה את השתלמותה כמכשפה, לפני שנתיים, חשה מתוסכלת מאוד.
כל ילד בארץ-המכשפות שהגיע לגיל שש היה מתחיל את ההשתלמות שלו, ובגיל שמונה-עשרה הפך למכשף או למכשפה אמיתית. זה לא שאניס לא רצתה להיות מכשפה, היא פשוט התקשתה בכך, והשיעורים נראו לה תמיד בלתי אפשריים. היא בעיקר נהנתה להשתעשע לבדה בעשיית קסמים, ללא השגחה, אף-על-פי שידעה שהדבר אסור באיסור חמור.
“טוב, אני כבר אמציא משהו לבד,” אמרה לאחר שהתייאשה מחיפוש בספר.
“איך שאת רוצה,” אמר הספר וסגר את עצמו לבד.
אניס הכניסה לתוך הקדרה שלה כפית של אבקה צהובה בניחוח אננס, חצי כפית של אבקה כתומה בריח יבלות, שתי טיפות קיא אפרוחים וחמש טיפות דמעות עטלפים. ליתר ביטחון, הוסיפה גם שתי שערות מזנבו של אריה לבן. היא בחשה בקדרה בזהירות, בעזרת כף עץ גדולה, שגם אותה קיבלה ליום הולדתה השישי מאחותה הקטנה, מרווה.
לאחר כחמישים בחישות בכיוון השעון צץ מעל לקדרה ענן ירוק, קטן וסמיך מאוד, והפריד בין אניס לבין בבואתה שבראי. אבקת זהב ניתזה לאוויר, מפיצה סביב ריח מתוק-חריף של מנטה. אניס הזיזה את פניה מן הקדרה, נזהרת שלא להיכוות.
“יופי,” אמרה משהתפוגג הענן הירוק, “נראה לי שזה מוכן!”
היא משחה את שערה החום והמקורזל בתערובת הסמיכה שבקדרה והמתינה. הבבואה שבראי המשיכה להביט בה בסקרנות.
“אמא שלך מאוד תכעס,” אמרה, אבל אניס היתה בטוחה בעצמה.
“אין סיכוי שהיא תרגיש,” אמרה בביטול והביטה במראה. השיער שלה נראה כעת נפוח אף יותר מתמיד והיא ניסתה ליישר אותו בעזרת מברשת צפופה.
“אני בטוחה שהוא יהפוך בקרוב לוורוד,” אמרה והביטה בעצמה, מרוצה.
“אניס!!!” נשמעה לפתע שאגה רמה מן המטבח.
“כן, אמא?” צייצה אניס, מבוהלת.
“את שוב עושה קסמים בחדר שלך?!” צעקה האם.
ליבה של אניס החסיר פעימה. בכל פעם כשעשתה קסם, גם אם היה זה קסם קטן, אפילו פצפון, אמא שלה איכשהו היתה יודעת. היא לא הבינה איך תמיד הצליחה להבחין בכך, הרי כל-כך נזהרה. בכוונה ניסתה לבצע את הקסם בשקט, אבל אמא שלה בכל זאת שמה לב.
“אוף!” אמרה לבבואה שלה, “היא בטח שמעה משהו!”
“אולי היא הריחה את ריח המנטה,” הציעה הבבואה שבמראה, “אי אפשר לדעת…”