מבצע!
 

ווינטר בלו, ילדת פיות – טווי החלומות (2)

המחיר המקורי היה: ₪88.00.המחיר הנוכחי הוא: ₪72.00.

ווינטר בלו היא ילדת – פיות שחיה במקביל בשני עולמות: עולם בני-האדם, ועולם אחר, סודי ופלאי – ארץ-הקסם.כילדה רגילה בת שלוש-עשרה, היא הולכת כל יום לבית-הספר, מכינה שיעורי-בית ומבלה עם חברותיה, שאינן יודעות את סודה. מדי לילה היא הופכת לפיה ועפה אל ארץ-קסם, שם היא פוגשת פיות, גמדונים, סוסי-פלא, חפרפרות-שיפוץ, תינוקות ורודים ועוד.ווינטר וחבריה, ילדי – הפיות יוצאים להרפתקאות מסעירות ומסוכנות: הם לומדים אצל איזמרגדה כיצד להשתמש לראשונה באבקת – הקסם אשר קיבלו בקיץ האחרון: הם פוגשים את בוגוס, יצור קסום ומסתורי אשר נשכח מזמן בעולם בני – האדם; ומגלים, במהלך שהותם בארץ – קסם, כי טווי – החלומות נעלמו. היעלמותם המסתורית של הטווים מאיימת לשבש את האיזון העדין בין שני העולמות ווינטר וחבריה יוצאים לחקור את התעלמוה ועוזרים לתושבי ארץ – קסם המודאגים להשיב את הסדר על כנו.העלילה מרתקת וסוחפת את הקורא אל תוך עולם עשיר ומופלא. זהו ספרה השני בסדרה האהובה ווינטר בלו, ילדת – פיות.

 

תיאור

פרק ראשון

קרן שמש בהירה הסתננה מבעד לחרכי הווילון וחיממה באור צהוב פירורי אבק שריחפו באוויר. סתיו, ועוד מעט חורף. הרחוב מרוצף כולו בעלי שלכת חומים שנשרו במשך הלילה, כמעט ללא קול. עץ האיזדרכת עומד זקוף, ועלים בודדים, אחרונים, עוד תלויים עליו, מחזיקים את עצמם בקושי, שלא ליפול.
ווינטר פקחה את עיניה. עוד יום. היא מתחה את זרועותיה, אגרופיה קמוצים, אחר הסירה מעליה את שמיכת הפוך הסגולה שלה, וקמה מן המיטה. כל שריריה היו תפוסים ומכווצים לאחר שעסקה רוב הלילה בבניית בית חדש לשני קיפודים שאיבדו את ביתם בַּסוּפה.
שנת הלימודים החלה, גורפת עמה עלי סתיו, מחברות וספרים חדשים. ווינטר חזרה לשגרה מבלי משים. בכל בוקר הופיעה קית, חברתה הטובה ביותר, ויחד היו צועדות אל בית-הספר.
“וויני!” צעק טום, אביה, מלמטה, “האוכל מוכן!”
ווינטר אירגנה את ילקוטה בזריזות וירדה למטבח לאכול את ארוחת הבוקר שלה.
“איך ישנת, מתוקה שלי?” שאלה לורה אמה ונשקה לה על לחיה.
טום קרץ לה. “הכול בסדר?” שאל.
ווינטר הינהנה ודחפה חתיכות חביתה גדולות אל פיה. היא שתתה במהירות את כוס הקקאו שלה וניגבה את שפתיה במפית נייר, ובדיוק אז הופיעה קית.
“חביתה?” שאל טום את קית, אך היא ענתה בנימוס, “לא תודה,” והבנות יצאו לדרך.
יום הלימודים היה רגיל למדי: השעות זחלו להן זו אחר זו ועד לשעה השישית כבר היתה ווינטר נטולת כוחות לחלוטין. השנה הזו היתה ללא ספק קשה מקודמתה: העומס רק גדל ונדמה כי כמות השיעורים והמטלות ממש הוכפלה.
ווינטר הביטה מבעד לחלון וחשבה על דברים אחרים, רחוקים כמיליון שנות אור מבית הספר ומהלימודים. כשהגיע סוף סוף הצלצול, ארזה מהר את ספריה, הרימה את ילקוטה ושעטה קדימה בזריזות של פנתר הבורח מכלובו.
קית רצה בעקבותיה. “איזה יום!” אמרה לה, “וכמה שיעורי-בית!”
הן יצאו מבית-הספר ופסעו ברחוב. השמים התקדרו, וגשם החל לטפטף.
“יופי של מזל יש לנו,” אמרה קית. הן סגרו את המעילים שלהן והרימו את הכובעים, שנתלו ברישול על עורפיהן.
לפתע, רגעים ספורים לפני שהגיעו לביתה של ווינטר, נשמעה יללה מבין השיחים. הבנות נעצרו.
“אוי,” אמרה ווינטר, “מה זה היה?”
קית משכה בכתפיה. “חתול, אני מניחה,” אמרה.
ווינטר התקרבה אל שיח רוזמרין בָּשׂוּם. מבין ענפי השיח הציץ ראש קטן בעל אוזניים זקופות ועיניים ירוקות ענקיות.
“זה גור!” קראה ווינטר, “גור-חתולים!”
הגור אישר את קביעתה של ווינטר ביללה קצרה, ויצא מתוך השיח.
“איזה מותק,” אמרה קית.
ווינטר קירבה אל הגור את אצבעה ונתנה לו לרחרח אותה. הוא ריחרח בעניין ואחר השמיע יללה נוספת, ארוכה יותר. הגור היה מנומר בגווני כתום-זהב, קטן ורזה. הוא היה ללא ספק הגור המתוק ביותר שקיים, כך חשבה לעצמה ווינטר.
“הוא כולו רועד,” אמרה, “ורטוב.”
קית הוציאה מילקוטה שאריות של כריך נקניק והושיטה חתיכה אל הגור. הוא טרף מידה את החתיכה וכמעט ואכל גם את אצבעה של קית.
“איי!” קראה קית שקיבלה נשיכה הגונה, “הוא פראי!”
“הוא לא פראי,” צחקה ווינטר, “הוא סתם רעב.”
משסיים הגור את שאריות הכריך הודיעה ווינטר: “אני לוקחת אותו הביתה. עוד מעט יתחיל החורף ולמסכן הקטן אין בית. אני מוכרחה להביא אותו הביתה.”
“נו, באמת, וויני,” אמרה קית, בביטול, “ההורים שלך בחיים לא ירשו לך לגדל אותו.”
“אנחנו עוד נראה בקשר לזה,” אמרה ווינטר וחייכה חיוך מסתורי.
קית ניענעה את ראשה לשלילה. “אין לך סיכוי,” אמרה.
ווינטר הכניסה את הגור אל תוך מעילה, וסגרה את הרוכסן כך שרק ראשו הקטן הציץ החוצה. הגור נעץ את ציפורניו בגופה של ווינטר, מפוחד כולו. אישוני עיניו היו גדולים ועגולים והוא השמיע יללות קצרות ועצבניות. בטנה של ווינטר כבר היתה שרוטה לגמרי והיא התאפקה לא לפתוח את המעיל ולשחרר את הגור.
“בהצלחה,” אמרה קית לווינטר כשזו הגיעה הביתה, “תודיעי לי מה קרה.” היא קרצה לווינטר והלכה.
ווינטר נכנסה הביתה. “אמא!” קראה. לורה עדיין לא חזרה מהעבודה. ווינטר פתחה את מעילה ונתנה לחתול לצאת. החתול המבוהל ריחרח את סביבתו החדשה בחשדנות, אך הפסיק ליילל. ווינטר חשפה את בטנה והבחינה בשש שריטות טריות. היא שיפשפה אותן בעדינות כדי להקל על הכאב, אך כשזקפה שוב את מבטה הבחינה שהגור נעלם. היא סרקה את החדר במבטה עד שראתה זנב קטן וכתום מבצבץ מאחורי הספה. היא חייכה. מאז ומעולם חיבבה חתולים, ותמיד רצתה חתול משלה, אך משום מה אף פעם העניין לא עלה. היא היתה תמיד כל כך עסוקה, עד כי לא האמינה שיהיה לה זמן לטפל גם בחתול: במשך היום היתה בבית-הספר ובלילה התרוצצה בין ביתה של טוליפ, הפֵיָה החונכת שלה, לבתי הגמדונים ושאר יצורי ארץ-קסם.
ארץ-קסם היא אותו העולם הקסום שאליו היתה ווינטר עולה מדי לילה, יחד עם ילדי-פֵיוֹת נוספים. בארץ זו חיו כל יצורי הקסם, על אי צף שכושף בידי הפֵיוֹת ביום שבו עזבו כולם את עולם בני האדם. ילדי-הפֵיוֹת נותרו המתווכים היחידים בין שני העולמות.
חייה של ווינטר היו עמוסים ומלאים עד מאוד, כחייהם של שאר ילדי-הפֵיוֹת. במהלך היום הם נראו כילדים רגילים, אך בלילה היו מצמיחים את כנפיהם, מכווצים את גופם, ומתעופפים אל ארץ-קסם, שם היו מקבלים מדי לילה משימות שונות ומעניינות מהפֵיוֹת-החונכות שלהם. לפעמים היה עליהם לשהות בארץ-קסם כל הלילה כולו, לצורך המשימות שקיבלו, ובבוקר המתין להם יום לימודים, כמו לשאר הילדים.
ווינטר העלתה את ילקוטה אל החדר וירדה בחזרה כדי לבדוק מה שלום החתול החדש שלה. היא הוציאה מהארון במטבח שתי קעריות קטנות ומילאה אחת מהן במים ובשנייה הניחה שתי פרוסות נקניק. החתול טרף את הנקניק תוך שניות ספורות ואחר כך הרווה את צימאונו ושתה מן המים. ווינטר היתה מרוצה.
כעבור רגע, נשמעו צעדים מתקרבים, מפתח הוכנס את חור המנעול, הידית נפתחה ולורה נכנסה, מתנשפת ומתנשמת.
“איזה מבול התחיל!” קראה. תיקה היה ספוג מים וכך גם מעילה. היא הניחה את התיק בכניסה והסירה את המעיל. הרצפה נתמלאה טיפות מים. “לכל הרוחות!” אמרה, “רק אתמול שטפתי.”
“אני אנקה,” אמרה ווינטר שרצתה כעת יותר מכל לרצות את אמה. היא מיהרה להביא סמרטוט רצפה וספגה בעזרתו את הטיפות.
גור-החתולים, שנבהל מכל המהומה, הסתתר מאחורי הספה שבסלון. כשלורה נרגעה מעט, חשף את ראשו הקטן ויילל חרישית. לורה הסתובבה בבת אחת אל הכיוון שממנו בקעה היללה. הגור התמתח, ויצא לקראתה.
“וויני!” קראה לורה, “מה זה?”
ווינטר חייכה את החיוך המתוק ביותר שחייכה מעודה ואמרה בקול מתוק אף יותר: “אמא, בבקשה, מצאתי אותו בחוץ, בגשם, ואין לו בית, אמא…”
לורה הביטה בה ואחר הבחינה בשתי הצלוחיות שהניחה ווינטר על הרצפה.
“את כלי האוכל היקרים שלי? וויני, באמת, לא יכולת למצוא כלים אחרים?”
ווינטר התנצלה: “כן, זה רק בינתיים, אמא, הוא היה ממש רעב ו…”
לורה הנידה את ראשה לשלילה ונשפה: “טוב, נצטרך לשאול גם את אבא בערב. לי לא מפריע שהוא יישאר כאן. אבל את מטפלת בו, וויני, ברור?”
ווינטר הינהנה. “ובבקשה תמצאי איזה כלי פלסטיק בשביל האוכל שלו, וכמובן הוא זקוק לארגז חול בשביל לעשות את צרכיו. וויני, זה ממש המון עבודה. את בטוחה שתעמדי בזה?”
ווינטר הינהנה שוב. “אני אלך עכשיו לקנות לו ארגז חול ואוֹכל מיוחד, טוב, אמא?”
“אבל גשם זלעפות בחוץ,” ענתה לורה, “חכי, אני אסיע אותך אל חנות החיות.” היא לבשה שוב את מעילה וסיננה: “כל כך ברור לי שבסוף זה ייפול עלי.” אך הגור המתוק התחכך ברגלה ולורה התרככה והתכופפה ללטפו. “אתה באמת מתוק,” אמרה בחרטה, “אני פשוט לא בטוחה שלוויני יהיה זמן לטפל בך, זה הכול.”
“אמא,” גערה בה ווינטר, “ברור שיהיה לי זמן. ארץ-קסם גוזלת ממני רק את הלילות ובית-הספר גוזל ממני רק את הבקרים. עדיין יש לי די והותר זמן.”
הן חזרו מחנות החיות כעבור שעתיים, נושאות בידיהן מכל טוּב: ארגז חול שצבעו ירוק מנטה; חול ריחני, כדי למלא את הארגז; מזון חתולים משובח, שעל אריזתו מתנוסס צילום של חתול לבן, נקי ומרוצה; וכמובן כדור צהוב ובתוכו פעמון – משחק בשביל הגור.
הן הניחו את הדברים בכניסה לבית. החתול המנומר נימנם בינתיים על הספה, מכודרר לכדור פרווה קטן.
טום הגיע הביתה דקות ספורות אחר כך. “איזה מזג אוויר!” אמר כאשר תלה את מעילו נוטף המים על המתלה שבכניסה.
הגור התעורר ובא לקבל את פניו של טום. הוא התחכך ברגלו ויילל יללה ארוכה וצורמנית.
“אפצ’י!” התעטש טום, “אפצ’י! אפצ’י!”
“לבריאות, אבא,” אמרה ווינטר, “תכיר את הגור החדש שלנו.”
“מה?” נחרד טום, “אימצנו חתול ואף אחד לא טרח ליידע אותי?”
“לא, לא,” מיהרה לורה להרגיע, “אמרתי לוויני שנצטרך לשאול אותך כשתחזור מהעבודה.”
“כן, ומה כל זה?” שאל טום והצביע על מלאי החפצים החדש של החתול.
“הנחנו שתסכים, אבא,” אמרה ווינטר וחייכה.
“אפצ’י!” התעטש טום ומיד קינח את אפו. אפו האדים ועיניו דמעו, “מה קורה לי, לכל הרוחות?” שאל.
ווינטר הרימה אל חיקה את הגור הקטן ונשקה לו על אפו. “תראה כמה הוא מתוק,” אמרה וקירבה אותו אל טום.
טום נאלץ לחייך. הגור אכן היה מתוק. “בסדר, וויני,” אמר, מפויס, “את יכולה לגדל… אפצ’י!” התעטש שוב.
“תודה, אבא!” קראה ווינטר וחיבקה אותו חיבוק חם, “תודה.”
“כן, כן,” אמר טום וקינח שוב את אפו. “איך תקראי לו?” שאל.
“אמ…” חשבה ווינטר, “אולי… אפצ’י?”
לורה וטום צחקו. “זה הרי הדבר הראשון שאמרתי כשראיתי אותו,” אמר טום, “זה שם מוצלח מאוד.”
ווינטר סידרה את הפינה החדשה של החתול וטום ולורה הכינו את ארוחת הערב.
במשך כל הארוחה המשיך טום להתעטש וקינח את אפו ברעש גדול.
“וויני,” אמר בשקט משסיימו לאכול, “אני חושש שזה לא ילך.”
“מה לא ילך, אבא?” שאלה ווינטר.
“נראה כי אני אלרגי לחתול שלך, אפצ’י. אני לא מפסיק להתעטש מהרגע שנכנסתי הביתה. מה עוד יכולה להיות הסיבה לכך?”
“אבא, לא בבקשה, אולי אתה פשוט חולה, לא יכול להיות?” שאלה ווינטר, מודאגת שמא תיאלץ למסור את החתול.
“נחכה עד מחר ונראה,” פסק טום.
ווינטר הרימה את אפצ’י, הגור החדש שלה, לפחות לבינתיים, ועלתה אל חדרה לישון, מצוברחת. הגור התכרבל בתוך שמיכת הפוך שלה וגירגר גרגורים רמים.
“אל תדאג,” לחשה לו ווינטר, “אתה תישאר כאן. אנחנו נהיה חברים טובים.”

היא נשקה לו על מצחו והלכה לישון.