משלוח חינם בקניה מעל 300 ₪. ספרים מהחנות מגיעים עם הקדשה אישית.שה אישית.
מבצע!
 

עוד סיפורים עם כנפיים

78.00 60.00

טייגה וטונדרה הן פיות לשעבר, שנמאס להן מחיי הקסם והן מעדיפות להזדקן בנחת ולספר סיפורים אודות עברן לשלושת ילדי השכנים הסקרנים.

בספר השני בסדרה הולכת ומתחזקת הידידות הנרקמת בין שתי האחיות הקשישות ובין הילדים, כשאל החבורה מצטרפת פְּרֶרְיָה – פיה נוספת המחליטה לפרוש מעולם הקסמים. יחד, מספרות שלוש הפיות לשעבר סיפורים מרתקים חדשים המשלבים מדע וקסם, ופורשות בפני הקוראים שלל אירועים היסטוריים ותופעות טבע שהמדע האנושי מתקשה להסבירן. האם דרקונים יצרו את המפרצונים שבויֶטְנָאם? מיהו קוּרוּפִּירָה, היצור בעל כפות הרגליים ההפוכות? איך הגיעו נחשים לאי מסתורי בברזיל? היכן מתגוררות ציפורי הרעם? על כל זאת ועוד בספר הקסום שלפניכם.

הסופרת אֶשְכָּר אֶרְבְּלִיך-בְּריפְמן פרסמה עד היום שלושים ושלושה ספרים. היא גרה עם משפחתה על גבול יערות הכרמל, מוקפת בטבע, בהשראתו בראה בספריה עולמות פנטסטיים ובהם נופים מרהיבים ויצורים מרתקים. סדרות הדגל שלה ווינטר בלו, ילדת-פיות ואניס, מכשפה מתחילה כבשו את לבבותיהם של מאות אלפי קוראים, והיו לשם דבר בספרות הנוער הישראלית.

המאייר רמי טל, המתגורר גם הוא על הכרמל בחיפה, מלווה את סיפוריה של אשכר באיוריו המקסימים ומוסיף להם נופך של אגדה רחוקה…

על הספר הראשון בסדרה:

“ספר ייחודי ויפיפה, שיש בו מורכבות רגשית ומידה רבה מאוד של נחמה.” מור פוגלמן-דבורקין, הפנקס

“כל סיפור יפה יותר מקודמו.” מאירה ברנע-גולדברג, מאקו

“הספר מצליח להצית את הדמיון ואף להעלות מחשבה אודות יחס בין דורי, חמלה והומניות.” מיה מיטב, Ynet

 

תיאור

מִפְרַץ הַדְּרָקוֹן

הָיָה זֶה אַחַר צָהֳרַיִם בָּהִיר. הַשָּׁמַיִם הָיוּ צְלוּלִים, נְטוּלֵי כָּל
עֲנָנִים, וְקַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ שִׂחֲקוּ בֵּינֵיהֶן בְּתוֹפֶסֶת, מְלַטְּפוֹת אַגַּב כָּךְ
אֶת הַקַּרְקַע הַלַּחָה.
טַייְגָּה הָיְתָה רְכוּנָה עַל אַרְבַּע וְעָמְלָה בְּרִכּוּז רַב עַל נְטִיעַת עֲרוּגָה
חֲדָשָׁה שֶׁל שְׁתִילֵי לֶפֶת רַכִּים. כַּפּוֹת יָדֶיהָ הָיוּ מְלֵאוֹת אֲדָמָה,
אֲשֶׁר חָדְרָה אֶל מִתַּחַת לְצִפָּרְנֶיהָ, אַךְ לֹא הָיָה לָהּ אִכְפַּת.
כְּשֶׁשָּׁאֲלָה אוֹתָהּ פִיפִי בְּאַחַד הַיָּמִים מַדּוּעַ אַף פַּעַם אֵין הִיא
מִשְׁתַּמֶּשֶׁת בִּכְפָפוֹת כְּשֶׁהִיא עוֹבֶדֶת בַּגִּנָּה, כְּמוֹ כָּל אֶחָד אַחֵר,
הֵשִׁיבָה טַייְגָּה כִּי הִיא מַעֲדִיפָה אֶת מַגָּעָהּ הֶחָמִים שֶׁל הָאֲדָמָה.
“שְׁתִילָה עִם תִּוּוּךְ שֶׁל כְּפָפוֹת אֵינָהּ שְׁתִילָה אֲמִתִּית,” אָמְרָה לְפִיפִי.
“אֵין כְּמוֹ לָחוּשׁ אֶת הָאֲדָמָה עַל בְּשָׂרֵךְ, וְאִלּוּ תַּבְחִין
הָאֲדָמָה כִּי אֲנִי נִרְתַּעַת מִמֶּנָּה, תָּשִׁיב לִי כִּגְמוּלִי וְלֹא תִּהְיֶה
טוֹבָה אֶל שְׁתִילַי.”
“אָז בִּגְלַל זֶה הַגִּנָּה שֶׁלָּכֶן פּוֹרַחַת וּמְלַבְלֶבֶת כָּל הַשָּׁנָה?” שָׁאֲלָה
אָז פִיפִי, וְטַייְגָּה הִסְבִּירָה שֶׁגַּם בִּגְלַל זֶה וְגַם בְּשֶׁל הָעֻבְדָּה
שֶׁטּוּנְדְּרָה נוֹהֶגֶת לָשִׁיר לַשְּׁתִילִים הָרַכִּים וּלְשׂוֹחֵחַ אִתָּם, לְעוֹדֵד
אוֹתָם לִצְמֹחַ וְלִגְדֹּל. הִיא נָהֲגָה לַעֲשׂוֹת זֹאת עוֹד לִפְנֵי שֶׁוִּתְּרוּ
הַשְּׁתַּיִם עַל כַּנְפֵיהֶן, בַּיָּמִים בָּהֶם הָיוּ פֵיוֹת.
כָּעֵת הִדְּקָה אֶת הָאֲדָמָה סָבִיב לַשְּׁתִילִים וְאִחֲלָה לָהֶם בְּלַחַשׁ הַצְלָחָה.
לָרֹב הָיָה זֶה תַּפְקִידָהּ שֶׁל טוּנְדְּרָה לְשׂוֹחֵחַ עִם הַצְּמָחִים, אַךְ לְעִתִּים
גַּם טַייְגָּה לֹא הִתְאַפְּקָה וְלָחֲשָׁה לָהֶם מִלָּה אֹו שְׁתִַּים, מִבְּלִי
שֶׁא יִשׁ שָׁמעַ . בְּעוֹדָהּ רוֹכֶנֶת כָּךְ, שְׁפוּפָה,
נשְִׁמְעָה חֲרִיקָתו הַצוּרֶֹמֶת שֶׁל שַׁערַ החֶצָרֵ ושְּׁל ושָֹׁה
יְלָדִים עַלִּיזִים וּמְחֻיָּכִים נִכְנְסוּ פְּנִימָה בְּצַעֲדֵי דִּלּוּג קְלִילִים.
“שָׁלוֹם, טַייְגָּה,” פִיפִי הָיְתָה הָרִאשׁוֹנָה לְבָרְכָהּ.
“כֵּן, כֵּן,” הֵשִׁיבָה טַייְגָּה מְעַט בְַּזעַף, אִם כִּי
בְּסֵתֶר לִבָּהּ, חִבְּבָה אֶת שְׁלשֶֹׁת היַלְּדָיִם הלַלָּו,ּ
המַתִּגְוּררְיִם בהְּמֶשְֵׁך הָרְחוֹב, לְפָחוֹת כְּפִי
שֶׁחִבְּבָה אוֹתָם אֲחוֹתָהּ הַתְּאוֹמָה, טוּנְדְּרָה.
“כֵּן, כֵּן גַּם לָךְ,” אָמַר בֶּנְגִּ’י בְּחִיּוּךְ.
הַכִּוּוּץ הַתְּמִידִי שֶׁבֵּין גַּבּוֹתֶיהָ שֶׁל טַייְגָּה הִתְרַכֵּךְ וְחִיּוּךְ זָעִיר פָּרַץ
הַחוּצָה וְעִטֵּר אֶת שְׂפָתֶיהָ. “אֵיפֹה כֻּלָּם?” שָׁאַל בּוּלִי וְהִבִּיט סְבִיבוֹ.
“הַאִם בְּ’כֻּלָּם’ אַתָּה מִתְכַּוֵּן לַאֲחוֹתִי?” שָׁאֲלָה טַייְגָּה.
“אֲנִי מִתְכַּוֵּן לְטוּנְדְּרָה, לְפָּאתוֹס וּלְלוֹגוֹס,” הִסְבִּיר בּוּלִי.
“טוּנְדְּרָה וּפָּאתוֹס יָצְאוּ לְטִיּוּל קָצָר בָּרְחוֹב,” הֵשִׁיבָה טַייְגָּה.
“וְלוֹגוֹס כְּכָל הַנִּרְאֶה נִרְדַּם בְּתוֹךְ כֶּתֶם שֶׁמֶשׁ בְּאֵיזוֹ פִּנָּה חֲמִימָה בַּגִּנָּה.”
“הִנֵּה הוּא,” קָרְאָה פִיפִי בְּשִׂמְחָה וְהִצְבִּיעָה עַל גּוּר הַחֲתוּלִים
הַשְּׁמַנְמַן שֶׁהָיָה מְכֻרְבָּל עַל סַפְסַל הַנַּדְנֵדָה בַּגְּזוּזְטְרָה. הִיא נִגְּשָׁה
לְלַטְּפוֹ. לוֹגוֹס הִתְמַתֵּחַ, אַךְ מֵאֵן לִפְקֹחַ אֶת עֵינָיו.
הוּא הָיָה שָׁקוּעַ בְּשֵׁנָה שְׁלֵוָה וְלאֹ נִרְאֶה הָיָה כִּי בְּכַוָּנָתוֹ לְהָקִיץ מִמֶּנָּה, אַף לֹא עֲבוּר לִטּוּף.
מִקֵּץ כַּמָּה רְגָעִים, נִכְנַס בְּעַד הַשַּׁעַר הַחוֹרֵק פָּאתוֹס, מְכַשְׁכֵּשׁ
בִּזְנָבוֹ כִּשְׁכּוּשִׁים נִמְרָצִים. אַחֲרָיו הוֹפִיעָה גַּם טוּנְדְּרָה, מִתְנַשֶּׁפֶת.
“הוֹ, שָׁלוֹם יְלָדִים,” אָמְרָה בְּהַפְתָּעָה כְּשֶׁהִבְחִינָה בַּשְּׁלִישִׁיָּה הַחֲבִיבָה עָלֶיהָ.
“אוֹי, טוּנְדְּרָה, נִרְאֶה שֶׁהִתְאַמַּצְתְּ יוֹתֵר מִדַּי,” אָמְרָה פִיפִי
בִּדְאָגָה. “אַתְּ מִתְנַשֶּׁפֶת כְּמוֹ אֵיזֶה דֹּב נְמָלִים.”
“אֲנִי לֹא בְּטוּחָה שֶׁדֻּבֵּי נְמָלִים מִתְנַשְּׁפִים,” קָבְעָה טוּנְדְּרָה,
“אֲבָל בְּכָל אֹפֶן – אֵינֶנִּי יוֹדַעַת מָה נִכְנַס בְּפָּאתוֹס הַיּוֹם. הוּא
הֶחְלִיט שֶׁהוּא גּוּר צָעִיר וְגָרַר אוֹתִי בְּרִיצָה לְכָל אֹרֶךְ הָרְחוֹב.
בְּקֹשִׁי הִצְלַחְתִּי לַעֲמֹד בַּקֶּצֶב שֶׁלּוֹ.”
“אוּלַי הוּא רָאָה אַרְנָב בַּר אוֹ סְנָאִי,” אָמְרָה טַייְגָּה, “זֶה תָּמִיד גּוֹרֵם לוֹ לָרוּץ.”
“אוֹ שֶׁהוּא פָּשׁוּט יָדַע שֶׁבָּאנוּ לְבַקֵּר,” הִצִּיעַ בֶּנְגִּ’י תֵּאוֹרְיָה
מִשֶּׁלּוֹ. “וְלָכֵן מִהֵר לַחְזֹר הַבַּיְתָה.”
“אוּלַי,” הֵשִׁיבָה טוּנְדְּרָה. “אֲבָל כָּךְ אוֹ כָּךְ – הוּא הִתִּישׁ אוֹתִי
כַּהֹגֶן. אֲנִי מֻכְרָחָה לָשֶׁבֶת.” הִיא הִתְיַשְּׁבָה עַל סַפְסַל הַנַּדְנֵדָה,
לְצַד לוֹגוֹס, שֶׁעֲדַיִן יָשַׁן בְּשַׁלְוָה גְּמוּרָה. פָּאתוֹס מִהֵר לִלְגּםֹ מַיִם
מֵהַקְּעָרָה שֶׁלּוֹ, שֶׁהִמְתִּינָה בַּכְּנִיסָה, וְהִרְוָה אֶת צִמְאוֹנוֹ. אַחַר כָּךְ
פָּרַשׂ אֶת אֵיבָרָיו וְנִשְׁכַּב פְּרַקְדָּן, מְעֻלָּף לְמֶחֱצָה. גַּם הוּא, כְּמוֹ
טוּנְדְּרָה, הָיָה צָרִיךְ לְהִתְאוֹשֵׁשׁ מֵהַטִּיּוּל.
טוּנְדְּרָה הֵסִירָה מֵעָלֶיהָ אֶת הַשַּׁל הַצִּבְעוֹנִי שֶׁעָטְתָה עַל עַצְמָהּ
בְּנִסָּיוֹן לְצַנֵּן מְעַט אֶת גּוּפָהּ. אַגַּב כָּךְ, חָשְׂפָה תִּלְיוֹן יָרֹק וְגָדוֹל
שֶׁהָיָה מֻשְׁחָל עַל שַׁרְשֶׁרֶת לְצַוָּארָהּ.
“וָואוּ!” הֶחְמִיאָה פִיפִי לְטוּנְדְּרָה בְּעֵינַיִם בּוֹרְקוֹת. “אֵיזֶה
תַּכְשִׁיט מְעַנְיֵן אַתְּ עוֹנֶדֶת הַיּוֹם.”
“הוֹ, אַתְּ מִתְכַּוֶּנֶת לַהֵי־טִיקִי שֶׁלִּי?” שָׁאֲלָה טוּנְדְּרָה וְאִגְרְפָה אֶת
כַּף יָדָהּ סְבִיב הָאֶבֶן הַיְּרֻקָּה הַמְּהַפְּנֶטֶת.
“הֵי־טִיקִי?” פִיפִי לֹא הָיְתָה בְּטוּחָה שֶׁהִיא מְבִינָה.
“כֵּן, כַּמּוּבָן,” הֵחֵלָּה טוּנְדְּרָה לְהַסְבִּיר. “זֶהוּ תַּכְשִׁיט הֶעָשׂוּי
מֵאֶבֶן מְיוּחֶדֶת בְּמִינָהּ, אֶבֶן יַרְקָן. הוּא נִתַּן לִי בְּמַתָּנָה עַל יְדֵי הַמָּאוּרִים.”
“אֲנִי לֹא בְּטוּחָה מִי הֵם הַמָּאוּרִים…” קִמְּטָה פִיפִי אֶת מִצְחָהּ בִּתְהִיָּה.
“אֲנִי יוֹדֵעַ!” קָפַץ בּוּלִי שֶׁשָּׁמַע אֶת הַשִּׂיחָה לַמְרוֹת שֶׁעָמַד עֲדַיִן
לְצַד טַייְגָּה וּבָחַן אֶת עֲרוּגַת הַלֶּפֶת שֶׁלָּהּ. הוּא הִתְקָרֵב בְּהַדְרָגָה
אֶל הַגְּזוּזְטְרָה וְאָמַר: “כְּבָר סִפַּרְתֶּן לָנוּ עֲלֵיהֶם. אַתְּ לאֹ זוֹכֶרֶת,
פִיפִי? בַּסִּפּוּר עַל מְעָרַת הַגַּחְלִילִיּוֹת וְעַל פֵיוֹת הָאוֹר.”
“נָכוֹן מְאוֹד,” חִיְּכָה טוּנְדְּרָה בְּסִפּוּק. “יָפֶה שֶׁאַתָּה זוֹכֵר.”
“כֵּן, וְגַם לָמַדְנוּ עֲלֵיהֶם בְּבֵית הַסֵּפֶר,” צִנֵּן בּוּלִי אֶת הִתְלַהֲבוּתָהּ.
“הַמָּאוּרִים הֵם הַיְּלִידִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁהִתְיַשְּׁבוּ בִּנְיוּ זִילַנְד.
מַמָּשׁ כְּמוֹ שֶׁהָאַבּוֹרִיגִ’ינִים הֵם יְלִידֵי אוֹסְטְרַלְיָה.”
“אַתָּה צוֹדֵק לְגַמְרֵי, בּוּלִי,” שִׁבְּחָה אוֹתוֹ טוּנְדְּרָה. “מְשַׂמֵּחַ
לָדַעַת שֶׁבְּבֵית הַסֵּפֶר שֶׁלָּכֶם מְלַמְּדִים גַּם כַּמָּה דְּבָרִים חֲשׁוּבִים.”
“רַק כַּמָּה,” צָחַק בּוּלִי. “רֹב הַשִּׁעוּרִים מְשַׁעַמְמִים.”
“בֵּית סֵפֶר זֶה דָּבָר מְיֻתָּר לְגַמְרֵי,” צִיְּנָה פִיפִי.
“גַּם אֲנִי חוֹשֶׁבֶת כָּכָה,” הוֹדְתָה טוּנְדְּרָה. “אַף אַחַת מֵהַפֵיוֹת
שֶׁאֲנִי מַכִּירָה לֹא הָלְכָה לְבֵית סֵפֶר, וְלַמְרוֹת זֹאת כֻּלָּנוּ חֲכָמוֹת
וּבַעֲלוֹת יֶדַע רַב.”
“עוֹד יִתְרוֹן בְּלִהְיוֹת פֵיָה…” נֶאֶנְחָה פִיפִי בְּמַבָּט חוֹלְמָנִי.
טוּנְדְּרָה פָּרְצָה בִּצְחוֹק.
“אָז מָה כָּל כָּךְ מְיוּחָד בְּאֶבֶן הַיַּרְקָן?” הִתְעַשְּׁתָה פִיפִי וּבָחֲנָה אֶת
הָאֶבֶן בְּסַקְרָנוּת.
“הָאֶבֶן הַזּוֹ נֶחְשֶׁבֶת בְּעֵינֵי הַמָּאוּרִים לְאוֹצָר, ‘טָאוֹנְגָה’ בִּשְׂפָתָם,
וְלַתַּכְשִׁיט הַזֶּה, שֶׁנִּקְרָא הֵי־טִיקִי, יֵשׁ מַשְׁמָעוּת וְעֵרֶךְ רַבִּים.
הַמָּאוּרִים מַאֲמִינִים כִּי לַתִּלְיוֹנִים הַלָּלוּ יֵשׁ כּוֹחַ מִשֶּׁלָּהֶם, כּוֹחַ
הַמְּכֻנֶּה ‘מָאנָה’ וְלָכֵן בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת הֵם הֶעֱבִירוּ אוֹתָם
ב יִּרשֻּׁהָ כְּחֶפְצֵי עֵרֶךְ חֲשׁוּבִים. הָיָה לִי הַכָּבוֹד לְקַבֵּל מֵהֶם אֶת
הַתִּלְיוֹן הַזֶהּ כִּתְשׁוּרָה. אַח, זֶה הָיָה לִפְנֵי כָּל כָּךְ הַרְבֵּה שָׁנִים… אֵילוּ
קִשְׁרֵי יְדִידוּת מֻפְלָאִים הָיוּ בֵּינֵינוּ, הַפֵיוֹת, לְבֵין הַמָּאוּרִים…”
“בְּאֵיזוֹ הִזְדַּמְּנוּת הֵם הֶעֱנִיקוּ לָךְ אוֹתוֹ?” שָׁאֲלָה פִיפִי. “הַאִם זֶה
קָשׁוּר לַסִּפּוּר הַהוּא עַל מְעָרַת הַגַּחְלִילִיּוֹת וְעַל חַדֵּי הַקֶּרֶן?”
“הוֹ, לֹא,” הֵנִידָה טוּנְדְּרָה אֶת רֹאשָׁהּ לִשְׁלִילָה. “זֶה הָיָה אֵרוּעַ
שׁוֹנֶה, סִפּוּר אַחֵר לְגַמְרֵי.”
“סִפּוּר אַחֵר?” עֵינֶיהָ שֶׁל פִיפִי נִצְּתוּ בְּהִתְרַגְּשׁוּת. “בְּבַקָּשָׁה
סַפְּרִי לָנוּ אוֹתוֹ!” בִּקְּשָׁה בִּתְחִנָּה.
טוּנְדְּרָה הִתְרַוְּחָה בִּמְקוֹמָהּ וְחִיְּכָה חִיּוּךְ מְרֻצֶּה. “אֲסַפֵּר בְּשִׂמְחָה,
אֲבָל אוּלַי גַּם אָחִיךְ מְעֻנְיָן לִשְׁמֹעַ?”
“בֶּנְגִּ’י!” קָרְאָה פִיפִי קְרִיאָה רָמָה וְהֵסֵבָּה אֶת תְּשׂוּמַת לִבּוֹ שֶׁל אָחִיהָ
אֲשֶׁר עָמַד עֲדִַין לְצִדָּהּ שֶׁל טַייְגָּה וְהִתְבּוֹנֵן בְּסַקְרָנוּת בַּעֲרוּגַת
הַלֶּפֶת הַקּורֶֹמֶת עוֹר וְגִידִים לְנֶגֶד עֵינָיו.
“בּוֹא, יֵשׁ סִפּוּר!”

מידע נוסף

group