ליווי בהתמקדות

למדתי השנה ליווי בהתמקדות.

התמקדות זו טכניקה שבעצם עוזרת לנו להקשיב לתחושות שהגוף שלנו חווה ולקבל דרך התחושות האלה תשובות לשאלות שמטרידות אותנו ושנראה לנו שאנחנו לא יודעים להשיב עליהן. היא עוזרת לנו לקלף כמה שכבות, מאוד מאוד בזהירות, לחשוף קצת את האמת הפנימית שלנו, לגלות מחסומים שעוצרים אותנו, לפעמים מבלי שנהיה מודעים אליהם, לשחרר מעצורים, ובסופו של דבר, לזהות אפשרויות חדשות בהן נוכל לפעול בצורה אדפטיבית יותר ומתסכלת פחות. אם אני מנסה למצוא דימוי מתאים לתהליך אז זה אולי קצת כמו פילינג עדין…

עברתי תהליך מרתק, באמת. החל מהתלהבות אדירה מהשיטה והמון המון כבוד לכלי הזה, דרך כעס לא מוסבר, תחושת “תסמונת המתחזה” ומה זה בכלל כל הקשקוש הזה, ועד השלמה מחויכת עם המקום בו אני נמצאת ועם הכלי שרכשתי, באמת במו ידי ותוך עבודה קשה.

כיצד אשלב אותו בליווי הרגשי שאני עושה – אינני בטוחה עדיין, אבל מה שבטוח מבחינתי הוא שנוכחתי לגלות עד כמה הכלי הזה יעיל ומדוייק ועד כמה אני מסוגלת באמת להשתמש בו. אני מאמינה שיהיו אנשים פתוחים וסקרנים שיבקשו ממני ללוות אותם דרך התמקדות.

אני לא אדם שיש לו סבלנות למדיטציה או למיינדפולנס. לא. קשה לי מאוד לנשום ולהרפות, אבל ההתמקדות היא לא בדיוק זה. היא קצת מאוד מזה בתוספת הרבה מאוד דברים אחרים. והיא שבתה את ליבי. הצלחתי להוציא מעצמי ומאחרים (הן כממקדת והן כממוקדת) מידע שהפתיע גם אותי והסב לי הרבה מאוד נחת.

למרות שאני אשת מילים, קשה לי מאוד להסביר מה זה בדיוק. צריך להתנסות בזה בשביל להבין מה הכלי הזה מאפשר.

הנחת היסוד היא שהכול טמון וחבוי בתוכנו ואנחנו רק צריכים לרגע להרפות ולהקשיב. באמת באמת להקשיב.

אני אלופה בניהול שיחות עם עצמי. אני מנהלת כאלה כבר שנים, שואלת את עצמי שאלות, עונה לעצמי תשובות ובעצם מסתובבת בתוך מעגל מופלא ואינסופי שאף פעם לא נגמר… נדמה לי שאני כבר יודעת הכול על עצמי, שאי אפשר להפתיע אותי בכל הנוגע לעצמי, כי אני דשה באותם הדברים שוב ושוב ושוב. אבל איכשהו כאן, בהתמקדות, ככל הנראה משום שהייתה יד מכוונת, משהו זז, השתנה במעט, וגם אם לא השתנה לגמרי – השתחרר. כל אימון בהתמקדות היה משחרר. תמיד יצאתי רגועה יותר, כשהמון מחשבות אחרות ומעניינות מתרוצצות לי בראש (ככה למשל הכרתי את תולעת הביקורת העצמית. מן תולעת סגולה כזהו ודי חמודה שנראית יותר כמו מרבה רגליים חביב, אתם יודעים- מורכבת מחוליות חוליות. אבל התולעת הזו היא סיפור ארוך ומעניין לפעם אחרת).

מן הצד השני, למקד מישהו אחר היה מאתגר מאוד. עשיתי זאת בזהירות וכמעט בנשימה עצורה. הרגשתי שיש בידיים שלי נפש של מישהו אחר, גוזל של ציפור. נפש שברירית ועדינה. אסור לפגוע בה, אסור להכאיב יותר מדי. אסור שינשוב עליה יותר מדי אוויר. היא חשופה וכל מגע עלול להכאיב.

ובכל פעם מחדש, כשסיימתי סשן כזה בו ליוויתי מישהו אחר, זה הסתיים בחיוך. בהקלה. בהודיה גדולה. הממוקדים שלי היו מרוצים – או מנומסים. הצלחתי להניע בתוכם משהו. זו ממש תחושה פיסית שמרגישים תוך כדי, כל כך קשה להסביר. בכל מפגש ומפגש הייתה נקודה כזו שבה איזה גלגל התחיל לזוז וממש הצלחתי לראות את זה אצל כל מי שמיקדתי. לא מדובר בשינויים גדולים, אלה באלפיות המילימטר. אבל כשמדובר בנפש שלנו – אלפית המילימטר היא המון.

ומה בכלל רציתי להגיד? רציתי לספר על ההתמקדות האחרונה שעשיתי. על המבחן הגדול והמפחיד. על חוויה שעברתי – מזווית הראייה של הממקדת ולא של הממוקדת.

בסוף הקורס, כדי לקבל את התעודה ואת ההסמכה, נתבקשנו למקד מישהו, לא משנה מי, לצלם את הסשן ולשלוח למנחת הקורס (המופלאה) לניתוח, סיכום ומשוב.

החלטתי שלא לדחות את הקץ אלא לעשות את זה כמה שיותר מוקדם. לתלוש את הפלסטר המפחיד הזה (מקסימום ייתלשו כמה שיערות ואהיה חלקה יותר. מה כבר יכול לקרות?).

הלב הלם. בוחנים אותי. מקליטים אותי. אבל לא, אני לא הפוקוס כאן. אני המלווה. ואני מסוגלת. למדתי כיצד עושים זאת במשך שנה שלמה. אני יודעת ללוות. אני יודעת להקשיב. בהמון זהירות. במאה אחוז ריכוז. ואגב, כל ליווי כזה מתיש אותי כאילו חזרתי כרגע מריצת מרתון. אני מסיימת את הסשן מרוקנת לחלוטין.

ואז התחיל הסשן. זה התחיל רגיל. וזורם. והאישה שישבה מולי שיתפה פעולה. בתחילה היא הביאה את התחושות הפיסיות שלה. ואז עלו דימויים, ותמונות, ואני שאלתי שאלות מכוונות. תחושות פיסיות. דימויים. תמונות. רגשות. הגוף. הנפש. הראש. ופתאום.

ופתאום.

היא הטילה פצצה. אני לא בטוחה מי הופתעה יותר, היא או אני. אני ממש משוכנעת שהיא לא תכננה להיפתח ככה. פתאום עלו תכנים כל כך קשים. כל כך לא צפויים. פתאום עלה וצף העבר. תמונות מזכרונה כילדה. לא אפרט, כמובן, אבל לאט לאט. טפח אחר טפח היא חשפה. אני הקשבתי.

בהתמקדות המטרה היא לא להתערב יותר מדי, אלא לתת לאדם להביא את עצמו. אבל יש נקודות בהן אני לא מסכימה עם הגישה. בהן המלווה הרגשית שבי יוצאת, זועקת, פורצת. כי אי אפשר יותר. לא תמיד אפשר לשתוק ולא להיות מעורבת וגם אם ככה לימדו אותי – לא הכול טכני. הרי ליווי הוא לא משהו צפוי ומוגדר וגם אם לומדים את הכלים הטכניים – ולפעמים צריך לאלתר, לזרום, לצאת מהמשבצת המוגדרת.

וזה מה שעשיתי. יצאתי מהמשבצת וחזרתי אליה ויצאתי שוב וחזרתי שוב והרגשתי שאני מרחפת לידה בעדינות בעדינות והכל בזהירות מירבית ותוך כל כך הרבה כבוד לאישה הזאת שיושבת מולי, פתוחה וחשופה ושברירית כל כך.

וזהו. זה נגמר. ולא היה ארוך מדי. היה קצר וממוקד. והיא הודתה לי. וראיתי בעיניים שלה שמשהו נפתח, שמשהו השתחרר, וגם שמשהו נפער. אני דומעת עכשיו, כשאני כותבת את זה, כי הטיפול הזה סימן לי שעם כל החששות ועם כל הלבטים – אני כנראה בכל זאת במסלול הנכון. והטלת ספק ובחינה עצמית הם מופלאים וטוב שהם כאן כדי ללמד אותי שיעור. כדי לשמור תמיד תמיד על ענווה. כדי לא לקחת שום דבר כמובן מאליו. כדי להאט. לנשום. ללמוד. אני בתנועה מתמדת. המים בנהר הזורם תחת רגליי כל הזמן משתנים.

כשבועיים לאחר מכן קיבלתי משוב על הסשן. זה כבר היה לפני למעלה מחודש. אבל הדברים מתעכלים אצלי לאט. והצורך לכתוב והצורך לשתף, איטיים עוד יותר, מהוססים, מהוססים עדיין- האם אני אמורה לכתוב כאן את הדברים האלה? זו תמיד דילמה. אני כבר לא כותבת בפתיחות כפי שעשיתי בעבר.

לא אחשוף כאן הרבה, כפי שלא חשפתי הרבה על אודות אותו ליווי שהותיר אותי ללא מילים.

אבל כשמישהי שאת מאוד מעריכה כותבת ש”הגבת ברגישות מדהימה” הלב מוצף חום וכל הפרפרים האלה שמילאו קודם את הבטן מאפשרים לי פתאום נשימה עמוקה. כשמישהי שאת מאוד מעריכה כותבת לך “עשית ברגישות ובנחישות בחירה מודעת, טיפולית”, “נתת מסגרת נכונה וברורה לחוויה שלה”, אז אני לרגע קצר אחד אומרת לעצמי: וואלה? באמת? אני? את בטוחה?

ולא אצטט עוד, כי אני נבוכה. וגם כי זה מוזר. אבל קיבלתי משוב שהמס את ליבי. קיבלתי גושפנקא שהייתה חשובה לי מאוד באשר לעובדה שהבאתי קצת מעצמי לתוך הליווי. שדווקא בגלל התכנים המאוד מאוד קשים שעלו, טוב שבחרתי לעשות כך, אינטואיטיבית. ההתייחסות לנושא הזה והאישור הזה הוכיחו לי שזה בסדר, אני יכולה, כמלווה רגשית, ממש להיות נוכחת לפעמים ולא רק להדהד את הצד האחר. לא להעיק, כמובן. לא להשתלט. להמעיט בשיתוף, אבל לא להימנע ממנו לחלוטין. אני יודעת כמה חשוב למטופלים לפעמים לשמוע את הצד השני ועד כמה הצד השני רלוונטי. לשקף את המטופל זה בסדר גמור, אבל לפעמים יש משהו כל כך מתסכל כשהצד המטפל שותק ולא מביע דעה ועמדה. אני מכירה את זה היטב.

אני לא פסיכולוגית קלינית. אני לא פסיכולוגית. על המילה מטפלת הדעות חלוקות למרות שלאף אחד אין עליה בעלות, אבל אני כל כך זהירה שאני גם חוששת לקרוא לעצמי מטפלת. אז אני קוראת לעצמי מלווה רגשית. אני מלווה בעיקר ילדים ונוער, אבל גם מבוגרים (הליווי בהתמקדות, אגב, מתאים למבוגרים, או לנוער בוגר ופחות מותאם לילדים)

הטייטל הזה – מלווה רגשית – חדש לי ועדיין קשה לי איתו, והוא עדיין תינוק ודורש התרגלות, הסתגלות.

לקח לי כמה שנים לקרוא לעצמי סופרת.

לקרוא לעצמי מנחת סדנאות כתיבה. מלווה בכתיבה. מלווה בכלים ביבליותרפים. יש לי כל מיני כובעים, אבל רוב הזמן אני הולכת בכלל בלי כובע. כי אני פשוט אשכר. וזהו.

עכשיו אני מניחה שייקח לי כמה שנים לקרוא לעצמי מלווה רגשית או מי ישמע- מטפלת.

ואני עוד לומדת ולומדת כי זה הרי אינסופי.

ואני כבר לא יודעת מה רציתי להגיד ולמה בחרתי בכלל לכתוב את הפוסט הזה.

אולי כדי לשתף אתכם קצת במה שעובר עליי בתקופה האחרונה, במה שעבר עליי בשנה האחרונה בה חזרתי ללמוד, במלוא המרץ ובמלוא הכוח, במקביל לכתיבת ספר חדש, במקביל לסדנאות הכתיבה, במקביל למירוץ החיים.

אז אני כאן. ואולי זה מה שרציתי לומר.

Leave a Reply