כל הספרים מהחנות של אשכר מגיעים עם הקדשה אישית.
רשמו עבור מי להקדיש את הספרים בשדה ההערות בדף התשלום.

מבצע!
 

ווינטר בלו, ילדת – פיות – אי-הדרקונים (5)

68.00 60.00

ווינטֶר בְּלוּ היא ילדת-פיות, החיה במקביל בשני עולמות: עולם בני-האדם, וארץ-קסם – עולם שונה וסודי, המרחף בין העננים.
השנה היא שנה עמוסה במיוחד עבור ווינטר: היא חוגגת את יום הולדתה החמישה-עשר, ויחד עם חברתה, מגי, מבלה חופשת חג מולד נפלאה בפריז הרומנטית וחווה שם את הנשיקה הראשונה שלה.
ביחד עם חבריה ילדי-הפיות, מגלה ווינטר אי מרחף נוסף, בו חיים דרקונים אימתניים היורדים אל עולם בני-האדם ומאיימים לחשוף את קיומם של כל יצורי הקסם. הילדים מתגייסים לעזור. במסעם הם פוגשים ביצור משונה בשם אָנְרִיק המתבודד; עוזרים לתומס לטפל בזוֹג, עטלפית מסתורית הנוחתת בביתו, ומחבלים במסיבת עיתונאים פריזאית שמטרתה לחשוף תגלית מרעישה: אבקת-קסם.
זהו הספר החמישי בסדרת הנוער המצליחה ווינטר בלו, ילדת-פיות, שסחפה אליה קהל קוראים רחב. אל הספרים הקודמים בסדרה – אבני הכוח; טווי החלומות; ענקי-האבן וסופת-הקסם – מצטרפים שני ספרים חדשים של אשכר ארבליך-בריפמן, לקוראים צעירים יותר : אניס, מכשפה מתחילה וליר הדרקון ושעון-החול.

במלאי

תיאור

פרק ראשון

"אוף, זה לא נסגר!" אמרה ווינטר והלמה בכוח ברוכסן הסורר. היא התיישבה על המזוודה והחלה לקפוץ עליה מעלה ומטה, "ידעתי שלקחתי יותר מדי בגדים!" אמרה לעצמה ולאפצ'י שהתחכך בפינת המזוודה, משאיר את ריחו, למזכרת.
"אוי, כמה שאני אתגעגע אליך!" אמרה ווינטר והרימה אותו אל חיקה. אפצ'י החל לגרגר במרץ וליקק את אפה.
"אבל זה רק לשבועיים," אמרה לו, מנסה להרגיע ספק את אפצ'י ספק את עצמה, "וזה יעבור מהר, אני מבטיחה." אפצ'י הביט בה במבט נבון ויילל יללה קצרה.
בחוץ ירד גשם חזק והשמים היו כהים, השעה הייתה שעת לילה מאוחרת. השלג השנה התמהמה משום מה. ווינטר כבר ציפתה לבואו בכיליון עיניים.
"וויני!!" נשמעה שאגתו של טום מלמטה, "את תאחרי!!" הוא מתח את צווארו לעבר גרם המדרגות המוביל אל הקומה העליונה, מנסה להציץ במסדרון הריק. "אני לא רואה אותך, וויני!" המשיך, "וזה אומר שעדיין לא יצאת מהחדר! המטוס לא יחכה, את יודעת!"
"אוי, תפסיק לאיים עליה, טום," אמרה לורה ועלתה בצעדים זריזים לעבר חדרה של ווינטר, "היא צריכה את הזמן שלה כדי להתארגן."
"בנות!" סינן לעצמו טום וגלגל את עיניו בבוז, "אם הייתי יודע שזה ייקח כל כך הרבה זמן הייתי נשאר עוד כמה שעות במיטה."
"תפסיק לקטר!" גערה בו לורה, "ובוא לעזור לנו למעלה. תנצל את הרגעים האחרונים עם הבת שלך לפני שהיא נוסעת, גם אם זה באמצע הלילה."
טום ידע שיתגעגע מאוד לווינטר. הוא ידע כי הבית יהיה שומם ושקט בלעדיה, בעיקר מפני שאין לה אחים. למען האמת, לא הצליח להעלות בדעתו כיצד יעבור את השבועות הקרובים. הוא ידע כי גם לורה חשה בדיוק אותו הדבר, והחל לעלות בכבדות במדרגות.
"וויני!" קרא שוב, "אנחנו צריכים לצאת, חמודה." הוא נכנס אל החדר.
ווינטר עדיין קיפצה על המזוודה הכחולה שלה ולורה ניסתה בו בזמן לרכוס את הרוכסן. אפצ'י, שדי נבהל מהמהומה, הסתתר בינתיים מתחת למיטה.
"פתחתן כאן חוג להתעמלות אמנותית?" שאל טום והביט בווינטר המקפצת בעליצות ונוחתת בחבטה על אחוריה בכל פעם.
"בוא לעזור במקום לדבר כל כך הרבה," אמרה לורה, נאבקת ברוכסן.
טום הפשיל שרווליו, "תנו לי, אני מומחה בסגירת מזוודות." כעבור רגע, סגר את המזוודה והמשבר נפתר.
ווינטר נשמה לרווחה. היא סירקה שוב את שערה, שהתפרע בינתיים. "זהו, עכשיו אני מוכנה לצאת," אמרה.
"יופי!" שמח טום וגרר את המזוודה למטה, מנסה להכניסה לאוטו.
"אלוהים אדירים, וויני!" רטן, "מה הכנסת לכאן? אבנים?"
"רק קצת בגדים, אבא…" מיהרה ווינטר להרגיעו, מחייכת אליו חיוך מתחנחן.
היא הרימה מהשטיח את תרמיל הגב הכתום שלה וחיפשה אחר אפצ'י, כדי להיפרד ממנו בפעם האחרונה.
לאחר הפרֵדה סוחטת הדמעות נכנסה יחד עם לורה למכונית. טום כבר ישב במושב הנהג והתניע את המכונית הכחולה והישנה שלהם.
"מעיל!" קפצה לורה ממקומה מיד לאחר שהתיישבה לצד טום, "שכחת את המעיל!"
"הוא כאן לידי," הרגיעה אותה ווינטר, שישבה במושב האחורי.
"אז אפשר סוף סוף לזוז?" שאל טום.
הבנות הנהנו והמכונית זינקה קדימה.
הדרך לשדה התעופה עברה מהר יחסית. ווינטר הביטה מהחלון במשך כל הנסיעה, מנסה לשנן לעצמה את הנופים המוכרים האלה, שאותם לא תראה בזמן הקרוב. הרדיו זימזם מנגינות נעימות, המשודרות מדי לילה, והנסיעה חלפה בשקט.
שדה התעופה המה אנשים בשעה זו, למרות השעה הבעייתית. את ווינטר העניין תמיד שעשע: בשדה התעופה תמיד הייתה המולה, תמיד היה אור, תמיד התרוצצו אנשים, בכל שעה משעות היממה, ממש כמו בארץ-קסם… טום עצר את המכונית בחריקת בלמים והוריד את ווינטר, את לורה ואת המזוודה בפתח הטרמינל. אחר כך פנה להחנות את המכונית. ווינטר הייתה נרגשת. לִבָּהּ הלם בחוזקה. היא ידעה שהיא מתחילה כעת הרפתקה חדשה. היא ידעה כי קרוב לוודאי שתעבור תקופה מלאת חוויות, שיישארו איתה לנצח. היא מיששה את המצלמה הקטנה שלקחה עמה, בניסיון לשמר ולתעד את אותן חוויות המצפות לה.
"הנה אתן!" קרא טום, מתנשף, מקץ רבע שעה, "אני מחפש אתכן כבר כמעט חצי שעה!" רטן.
"אבא," הרגיעה אותו ווינטר, "הורדת אותנו כאן רק לפני רבע שעה. לא ייתכן שאתה מחפש אותנו כל כך הרבה זמן," הסבירה לו בסבלנות.
"יכול להיות…" מלמל טום וגירד בראשו. "איזה בלגן כאן!" שינה את הנושא.
במקום הסתובבו מאות אנשים והרעש היה מחריש אוזניים. כל אחד אחז איזו מזוודה, תיק צד או תרמיל. היו שהגיעו עם כל המשפחה והיו שנסעו בגפם, בעיקר אנשי עסקים בחליפות שחורות ותיקי ג'יימס בונד מרובעים. היו שנסעו עם ילדים קטנים והיו שנסעו עם תינוקות רכים בעגלות צבעוניות.
באוויר עמד ריח כבד של מזון מהיר מטוגן. ווינטר ידעה כי הוא נובע מאותם דוכני מזון רבים ששיבצו את הטרמינל כולו.
טום ולורה ליוו את ווינטר לאזור הבדיקה הביטחונית.
הם עמדו שם יחד, אחרונים בתור הארוך שבו כבר המתינו המוני אנשים, והמתינו בסבלנות לתורם. השעה הייתה עדיין מוקדמת, אף על פי שטום כה האיץ בהם קודם לכן.
"אני רואה את איליין!" קראה לורה והתרוממה על קצות אצבעותיה, "הם הגיעו!" היא נופפה בידיה בפראות וקראה: "איליין! איליין! אנחנו כאן!"
איליין נופפה אליה בחזרה. היא הייתה נמוכה מאוד, ובקושי ניתן היה להבחין בה בתוך קהל הנוסעים. כל שאפשר היה לראות ממרחק שכזה הייתה רעמת תלתלים ענקית בצבע חום, ודי היה בכך כדי לזהות את איליין. מאחוריה נשרכו פרנק, שנשא עמו מזוודה גדולה ואדומה, התאומים זואי ובובי, שנראו מרוטים ועייפים, ומאחוריהם, במרחק מה, פסעה מגי, נושאת על גבה תרמיל גב משובץ ושתי צמותיה הזהובות התנופפו לכל עבר. בידה אחזה מעיל קורדרוי אדום ובלוי מעט. ווינטר חייכה בהקלה: מגי הגיעה. היא רצה אליה בזרועות פתוחות, וכשמגי הבחינה בה, החלה אף היא לרוץ לקראתה.
"מה, מסרת כבר את המזוודה?" שאלה ווינטר בפליאה, כשראתה כי מגי נושאת עמה רק תיק גב.
"מה פתאום," אמרה מגי בביטול, "אבא שלי סוחב אותה. הרי סיכמנו שנמסור את המזוודות יחד, כדי שנוכל לשבת אחת ליד השנייה במטוס!"
ווינטר חייכה פעם נוספת. אבן קטנה נגולה מעל לִבה.
"בנות," אמר טום, "אני מציע שתיכנסו לתור אם אתן רוצות להספיק לטוס הלילה…"
הבנות נעמדו במקומן בתור לבדיקה הביטחונית ופטפטו ביניהן נרגשות.
כשהגיע תורה של ווינטר, היא התקדמה והושיטה ביד רועדת את כרטיס העלייה למטוס ואת הדרכון שלה לקצין הביטחון. אחר ענתה לשאלותיו של הקצין, שהיה בחור צעיר ורציני בעל שפם בהיר שנגזז בקפידה. היא המתינה למגי, שהשיבה אף היא לכל השאלות שהציג לה הקצין, ואז ניגשו שתיהן אל דיילת חביבה וחייכנית ששקלה את המזוודה הכחולה של ווינטר ואת תרמיל הגב הכתום.
"הממ…" המהמה לעצמה, "מה שמת כאן? אבנים?"
ווינטר צחקה. "גם אבא שלי חשב ככה," ענתה.
"טוב," קבעה הדיילת, "המזוודה שלך רק מעט מעל המשקל המותר, כך שנוותר לך. את תרמיל הגב את מעלה איתך למטוס?" שאלה.
ווינטר הנהנה. הדיילת לחצה על כפתור מרובע ואדום והמזוודה החלה להתרחק משם על גבי מסוע שחור, עד שנעלמה. ווינטר הביטה במזוודה המתרחקת וחשבה לעצמה שעכשיו כבר באמת אין דרך חזרה. היא נוסעת.
אחריה מסרה גם מגי את המזוודה שלה והבנות התקדמו יחד עם מלוויהן לעבר אולם הנוסעים. רק בעלי כרטיסי טיסה הורשו להיכנס לאולם זה. ווינטר ידעה כי כאן תצטרך להיפרד מהוריה.
"תשמרי על עצמך, חמודה," אמרה לורה ומחתה דמעה מעינה, "ותתקשרי אלי כל יום, את שומעת?"
ווינטר היססה. "אולי כל יומיים…" אמרה, אך המבט הפראי שהופיע לפתע בעיניה של לורה גרם לה מיד להסכים. "כל יום, אמא," הבטיחה, "כל יום."
"תעשי חיים," אמר לה טום וחיבק אותה חיבוק דוב אמיתי. ווינטר נמחצה לגמרי. לִבָּהּ נצבט. זו תהיה הפעם הראשונה שהיא נפרדת מהוריה לזמן כה רב. היא ידעה כי עומדת להיות לה חופשה נהדרת, אך הייתה מבוהלת בכל זאת. לפתע תהתה אם היא עושה את הדבר הנכון. אולי מוטב היה להישאר בבית, חשבה לעצמה, עם אפצ'י, בעולם המוכר והבטוח שלי.
"נו, את באה?" משכה אותה מגי, שכבר סיימה להיפרד מהוריה, "קדימה!" מגי הייתה נמרצת כתמיד וחיוכה המתוק חימם מיד את לבה של ווינטר וגרם לה להתנער ממחשבותיה המטרידות.
טום, לורה, פרנק ואיליין עמדו ונופפו לשלום בעוד ווינטר ומגי הציגו את כרטיסי הטיסה שלהן לאיש שעמד בכניסה לאולם הנוסעים. זואי ובובי שיחקו בתופסת זה עם זה, על אף העייפות, ולא הבינו כלל כי לא ייראו את אחותם הגדולה במשך שבועיים תמימים. הבנות החלו לטפס במדרגות ונבלעו כעבור רגע.
שני זוגות ההורים, אשר ניגבו כעת את הדמעות, פנו לחזור הביתה, לתפוס תנומה קלה בטרם יקומו אל עבודתם. פרנק ואיליין עם התאומים ואילו טום ולורה בגפם.
ווינטר צעדה יד ביד עם מגי לאורך ספסלי הישיבה שנועדו לאפשר לאנשים לשבת ולהמתין למטוס שלהם. היא הרגישה עצמאית ומבוהלת בעת ובעונה אחת. התחושה בלבלה אותה מאוד.
"בואי נקנה מסטיקים לטיסה," הציעה מגי והן ניגשו לדוכן ממתקים וקנו מסטיק בטעם תות.
"רוצה עוד משהו?" שאלה מגי, "אנחנו לבד, את יודעת. אנחנו יכולות לקנות כל מה שמתחשק לנו… שוקולד, או סוכריות… אף אחד לא ידע אם זה מה שנאכל היום בתור ארוחת בוקר מוקדמת!"
ווינטר צחקה. החופש מההורים עלה למגי לראש לגמרי.
"הנוסעים בטיסה שמספרה שלוש שתיים שתיים שמונה לפריז מתבקשים להגיע לשער ארבעים וחמש," נשמע ברמקול קול נעים של אישה.
"זה אנחנו!" קפצה מגי, צמותיה קופצות איתה.
"אז בואי נזוז!" אמרה ווינטר והן פנו לחפש את שער ארבעים וחמש. מאחורי דוכן קטן, שנראה רעוע מעט, עמדו כעת בתור כעשרים אנשים. לצד הדוכן עמדו שתי דיילות ודייל בחליפות כחולות. על צווארם היו כרוכות מטפחות אדומות ומפוספסות. ווינטר ומגי נעמדו אחרי אחרון האנשים, ממתינות בסבלנות לתורן. כשהגיעו לשלושת הדיילים, הושיטו את כרטיסי הטיסה שלהן ואת הדרכונים. אחת הדיילות תלשה מהכרטיסים את הספח והחזירה את הכרטיסים לבנות.
"בבקשה!" אמרה הדיילת והפנתה אותן לעבר מסדרון צר וגבוה, מעין צינור המחבר בין שדה התעופה לגוף המטוס. הבנות צעדו פנימה, מביטות סביבן בעניין.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שווינטר טסה במטוס, אך זו בהחלט הייתה הפעם הראשונה שעשתה זאת לבד, או ליתר דיוק עם חברה, בלי הוריה.
שני דיילים נאים המתינו להן לצד דלת המטוס וליוו אותן למקומותיהן.
במטוס עמד ריח מחניק ולא נעים. הבנות הכניסו את תיקי הגב שלהן אל התאים שהוקצו לכך, מעל המושבים, והתיישבו במקום. ווינטר התיישבה ליד החלון ומגי התיישבה במושב האמצעי מבין שלושת המושבים. כעבור רגע, התיישב לצדה גבר שמן וקירח בגיל העמידה. הוא לבש חליפת טוויד אפורה וענב עניבה בצבע בורדו. מגי התכווצה בכיסאה ונצמדה אל ווינטר. הן המתינו זמן מה, מפטפטות בהתרגשות על המסע המופלא שהן עומדות לעבור. מקץ מחצית השעה, ביקש צוות הדיילים מכל הנוסעים לחגור את חגורות הבטיחות וסרטון קצר הוקרן והסביר מהן התקנות לשעת חירום וכיצד ניתן לחבוש את מסכות החמצן במידת הצורך. הטייס הציג את עצמו וסיפר מתי ינחתו ביעד המבוקש, מהם הפרשי השעות, ומה מזג האוויר בפריז כעת. המטוס החל לנוע לאט על הקרקע, עושה את דרכו לעבר מסלול ההמראה. מגי מיהרה לשלוף מכיס מכנסיה את חפיסת המסטיקים שקנתה מבעוד מועד בשדה התעופה והושיטה אחד לווינטר. המטוס שינה כיוון. הדיילים התבקשו לשבת לקראת ההמראה. גלגלי המטוס החלו לנוע בפראות והמטוס דהר במהירות מסחררת על הקרקע. ווינטר אחזה בידה של מגי. ציפורניה ננעצו בבשרה. גם מגי החזיקה בה חזק, על כל מקרה שלא יהיה. הן לעסו את המסטיקים בשקט. שנייה אחר כך ניתקו גלגלי המטוס מן הקרקע והמטוס המריא בשיפוע חד. ווינטר הרגישה שראשה כמו מתנתק מגופה ומרחף כעת אי שם למעלה, בעוד הגוף נותר במקומו, ישוב וחגור בכיסא. כעבור כמה דקות החל המטוס להתיישר, עד שהתאזן לגמרי. ראשה של ווינטר שב והתחבר אל גופה והיא חשה הקלה. היא נגעה באוזניה, שכאבו עדיין מהלחץ שנוצר כתוצאה מהפרשי הגובה. הנוּרה שדלקה, מסמנת כי יש לחגור חגורות בטיחות, כבתה כעת, והנוסעים התירו את חגורותיהם בהקלה.
ווינטר הביטה מהחלון וראתה את ענני הבוקר הסמיכים שטים מול חלונה, קרובים עד כדי נגיעה. גשם חזק ירד. היא הביטה בפסיה הראשונים של השמש הבוערת, קצת לפני ההזריחה. הרקיע נראה כתום-ורוד, מפוספס בגוני תכלת פה ושם, רמז לשחר שהחל לעלות.
היא הצמידה את פניה אל שמשת החלון האליפטי ונשמה עמוק, עד שהחלון כוסה בשכבת אדים סמיכה. לבה פעם בהתרגשות.

זו עומדת להיות הרפתקה נפלאה, חשבה לעצמה.