תיאור
פרק ראשוןדבורה מנומנמת השמיעה זמזום עייף ונחתה בכבדות על אדן החלון. צבעי הצהוב והשחור שלה הבריקו בשמש הצהריים, אשר החלה לחמם אט אט את העולם ולהפשיר את שרידי החורף האחרונים. היתה זו תחילתו של אביב חדש. אפצ'י נהנה אף הוא מפֶּרץ החום המתקתק ובחר לרבוץ בגינה, לצידה של לורה. עיניו היו עצומות למחצה בהנאה צרופה. הוא התמסר לקרניה המלטפות של השמש וניסה להתחמם מהן מעט. ווינטר נאנחה כשנזכרה באביב הקודם, שבו לא נולדו תינוקות ורודים. ליתר דיוק, היא נאנחה כשנזכרה במי שגרם לכך: אדוארד. באותו אביב נחרב שדה הפרחים של התינוקות הוורודים. היא נזכרה במבט הנורא שניבט מעיניו של אדוארד כשהרס במו ידיו את השדה. ווינטר הצטמררה. היא ידעה שאדוארד היה אז תחת השפעתו של בוגוס, אך ידעה גם כי לעולם לא תוכל לשכוח את אותו המבט הקר, הקפוא, המלא שנאה. כעבור זמן מה החל לעלות באפה ריח עדין ומתקתק שהלך והתפשט בהדרגה עד אשר מילא את כל חלל הבית. זה היה טום, אשר בישל במטבח. בתקופה האחרונה החל לעסוק בהכנת ריבות. נראה היה כי מצא לעצמו תחביב חדש. בכל יום, כאשר שב מהעבודה, היה משנס מותניו ומתחיל בחיתוך של פירות שונים, מכין תרכובות בשׂוּמות, מקלף, קוצץ, מבשל, בוחש ולבסוף אוטם את התוצרת בתוך צנצנות זכוכית שקופות. בני הבית נהנו מאוד ממטעמיו, אם כי העניין בהחלט החל להימאס על ווינטר, ואולי גם על לורה; לבית תמיד היה ריח מתוק, מדי ערב היו ווינטר ולורה נאלצות לטעום מהיצירה החדשה, ובשעות הללו, כמעט לא היה אפשר לראות עוד את טום מחוץ למטבח. ווינטר לא הצליחה להחליף איתו יותר ממשפטים ספורים ביום, כיוון שהיה שקוע כולו בעשייה וגם אז, השיחה נסבה כמעט תמיד סביב אותו הנושא: "איך יצאה ריבת התפוחים, וויני?" או: "לדעתי חסר כאן סוכר, לא, לורה?" או: "לכל הרוחות! נכוויתי מהריבה המזופתת הזאת!" בסופי השבוע היה הדבר מחמיר שבעתיים: בעוד בשאר ימות השבוע עסק טום בהכנת ריבות רק בשעות הערב, בסופי השבוע היה מבשל ורוקח ריבות במשך כל היום. הגישה למטבח היתה חסומה כמעט לגמרי, השיש היה מלא סירים דביקים, חלקי פירות וגרגרי סוכר פזורים וטום אסר על לורה את הכניסה למטבח, כך שהמשפחה לא זכתה לאכול ארוחת צהריים. כשטום היה שקוע במדידת כמויות סוכר, היו ווינטר ולורה מתגנבות פנימה ומכינות לעצמן בזריזות איזה כריך, כדי שלא יגוועו ברעב. למען האמת, ווינטר היתה מעדיפה לבלות את סופי השבוע אצל קית, במשפחה שנראתה לה תמיד "נורמלית" יותר. שם היתה מוגשת בכל סוף שבוע ארוחת צהריים לתפארת. אך בסוף השבוע הזה היתה קית עסוקה, דבר שציער את ווינטר מאוד ואף גרם לה תחושת תסכול, אולי אפילו קנאה. קית, חברתה הטובה ביותר, החלה באחרונה לצאת עם נער חביב בשם דַארֶק, אשר למד בבית ספרן של הבנות, שנה מעליהן. אמנם את מרבית זמנה עדיין הקדישה קית לווינטר — הן היו הולכות יחד לבית הספר, חוזרות יחד, מכינות את שיעורי הבית יחד — אך למרות זאת נוכחותו של דארק היתה מורגשת בכול והדבר הקשה במקצת על ווינטר. הפעם הזמין דארק את קית לארוחת צהריים בביתו וקית נענתה להזמנה ברצון, וכשווינטר התקשרה באותו סוף השבוע אל קית, התנצלה לפניה קית ואמרה שלא יוכלו להיפגש. קית היא חלק כל כך חשוב מהחיים שלי, היתה חושבת לעצמה, וכך גם טימוטי, אז איך ייתכן שהם כלל לא מכירים ומעולם לא ראו איש את רעהו? הדבר תִסכל אותה מאוד והיא חשה שלאט לאט מתחיל להצטבר בתוכה כעס על כך. בשעה שש בערב סיים טום את בישוליו, לורה כבר סיימה את מלאכת השתילה בגינה, ורק ווינטר שכבה עדיין על מיטתה ופתרה תרגילים — עוד דף עבודה ועוד דף, הערימה הלכה והצטברה. היא לא האמינה שתסיים אי פעם את הכול, אך כשהופיעו בשמים ירח כסוף ושלושה כוכבים נוצצים, סיימה לפתור את דף העבודה האחרון. היא נכנסה בזריזות למקלחת בכוונה לסיים חיש מהר ולרדת לערוך את השולחן לקראת ארוחת הערב. היא ידעה כי קרוב לוודאי, לא תרחק השעה והצרצרים יתדפקו על חלונה ויקראו לה לעלות לארץ־קסם. סביר להניח, חשבה, כי תומס זקוק לעזרה, לכן מוטב שאהיה מוכנה, על כל מקרה שלא יבוא. היא סירקה את שערה הארוך והרטוב וקלעה אותו לצמה עבה. את הקצה קשרה בגומיית שיער סגולה וירדה במהירות למטה, לארוחת הערב, שכללה, בין היתר, ריבת פטל ריחנית. |
|