פרק ראשוןדבורה מנומנמת השמיעה זמזום עייף ונחתה בכבדות על אדן החלון. צבעי הצהוב והשחור שלה הבריקו בשמש הצהריים, אשר החלה לחמם אט אט את העולם ולהפשיר את שרידי החורף האחרונים. היתה זו תחילתו של אביב חדש.
פרחי גרניום אדומים בצבצו נרגשים, זה אחר זה, מקשטים בחן את הרחוב בתוך עציצי חרס חומים וכבדים. הגינות החלו לפרוח, הדשא הוריק, העצים הצמיחו עלים חדשים לאחר שעמדו ערומים כל החורף, מצפים כבר לבוא האביב.
ווינטר ישבה על אדן החלון, ראשה שעון בין מרפקיה, והביטה בעץ האזדרכת אשר מול חלונה. היא נשמה אל תוך ריאותיה את האוויר הנקי והצלול של תחילת האביב וראתה כיצד למטה, בגינה, עובדת לורה בשקיקה — שותלת, עודרת, חופרת וזורעת זרעי אביב.
היה זה סוף השבוע הראשון שבו התפנתה לורה לעבוד בגינה. מזג האוויר היה באמת נעים ואיפשר, סוף סוף, שהייה בחוץ או סתם בהייה ממושכת מבעד לחלון הפתוח. אפצ’י נהנה אף הוא מפֶּרץ החום המתקתק ובחר לרבוץ בגינה, לצידה של לורה. עיניו היו עצומות למחצה בהנאה צרופה. הוא התמסר לקרניה המלטפות של השמש וניסה להתחמם מהן מעט.
ווינטר מצאה את עצמה מהורהרת כתמיד. הפעם היתה שקועה במחשבות על תומס. היא ידעה כי השנה ייוולדו סוף סוף תינוקות ורודים חדשים וציפתה להם בכיליון עיניים. היא ידעה שתומס עצמו נרגש עד מאוד, ההכנות לקראת הלידה כבר היו בעיצומן: בלילות היתה מתייצבת ווינטר לצידו ויחד היו רוקחים בעבורם מזון מיוחד, תופרים את סרבלי הזהב אשר יגנו עליהם מפני כל פגע, מציעים את המיטות, מסדרים את הסדינים והשמיכות, מחטאים את מלאי הבקבוקים ומסדרים אותם כחיילים ממושמעים שעומדים דום וממתינים לפקודה. ווינטר נאנחה כשנזכרה באביב הקודם, שבו לא נולדו תינוקות ורודים. ליתר דיוק, היא נאנחה כשנזכרה במי שגרם לכך: אדוארד. באותו אביב נחרב שדה הפרחים של התינוקות הוורודים. היא נזכרה במבט הנורא שניבט מעיניו של אדוארד כשהרס במו ידיו את השדה. ווינטר הצטמררה. היא ידעה שאדוארד היה אז תחת השפעתו של בוגוס, אך ידעה גם כי לעולם לא תוכל לשכוח את אותו המבט הקר, הקפוא, המלא שנאה.
היא התנערה ממחשבותיה וחזרה לשיעורי הבית שלה. היא הפנתה את מבטה לעבר ערימת דפי העבודה שהמתינה לה בשלווה על שולחן הכתיבה והתחלחלה. “אין שום סיכוי שאסיים את כל זה עד מחר!” רטנה לעצמה ופתרה תרגיל נוסף בגיאומטריה. כעבור זמן מה החל לעלות באפה ריח עדין ומתקתק שהלך והתפשט בהדרגה עד אשר מילא את כל חלל הבית. זה היה טום, אשר בישל במטבח. בתקופה האחרונה החל לעסוק בהכנת ריבות. נראה היה כי מצא לעצמו תחביב חדש. בכל יום, כאשר שב מהעבודה, היה משנס מותניו ומתחיל בחיתוך של פירות שונים, מכין תרכובות בשׂוּמות, מקלף, קוצץ, מבשל, בוחש ולבסוף אוטם את התוצרת בתוך צנצנות זכוכית שקופות. בני הבית נהנו מאוד ממטעמיו, אם כי העניין בהחלט החל להימאס על ווינטר, ואולי גם על לורה; לבית תמיד היה ריח מתוק, מדי ערב היו ווינטר ולורה נאלצות לטעום מהיצירה החדשה, ובשעות הללו, כמעט לא היה אפשר לראות עוד את טום מחוץ למטבח. ווינטר לא הצליחה להחליף איתו יותר ממשפטים ספורים ביום, כיוון שהיה שקוע כולו בעשייה וגם אז, השיחה נסבה כמעט תמיד סביב אותו הנושא: “איך יצאה ריבת התפוחים, וויני?” או: “לדעתי חסר כאן סוכר, לא, לורה?” או: “לכל הרוחות! נכוויתי מהריבה המזופתת הזאת!” בסופי השבוע היה הדבר מחמיר שבעתיים: בעוד בשאר ימות השבוע עסק טום בהכנת ריבות רק בשעות הערב, בסופי השבוע היה מבשל ורוקח ריבות במשך כל היום. הגישה למטבח היתה חסומה כמעט לגמרי, השיש היה מלא סירים דביקים, חלקי פירות וגרגרי סוכר פזורים וטום אסר על לורה את הכניסה למטבח, כך שהמשפחה לא זכתה לאכול ארוחת צהריים. כשטום היה שקוע במדידת כמויות סוכר, היו ווינטר ולורה מתגנבות פנימה ומכינות לעצמן בזריזות איזה כריך, כדי שלא יגוועו ברעב. למען האמת, ווינטר היתה מעדיפה לבלות את סופי השבוע אצל קית, במשפחה שנראתה לה תמיד “נורמלית” יותר. שם היתה מוגשת בכל סוף שבוע ארוחת צהריים לתפארת. אך בסוף השבוע הזה היתה קית עסוקה, דבר שציער את ווינטר מאוד ואף גרם לה תחושת תסכול, אולי אפילו קנאה. קית, חברתה הטובה ביותר, החלה באחרונה לצאת עם נער חביב בשם דַארֶק, אשר למד בבית ספרן של הבנות, שנה מעליהן. אמנם את מרבית זמנה עדיין הקדישה קית לווינטר — הן היו הולכות יחד לבית הספר, חוזרות יחד, מכינות את שיעורי הבית יחד — אך למרות זאת נוכחותו של דארק היתה מורגשת בכול והדבר הקשה במקצת על ווינטר. הפעם הזמין דארק את קית לארוחת צהריים בביתו וקית נענתה להזמנה ברצון, וכשווינטר התקשרה באותו סוף השבוע אל קית, התנצלה לפניה קית ואמרה שלא יוכלו להיפגש.
“אני מוזמנת לדארק,” סיפרה לה בגאווה, כשקולה רועד מאוֹשר מעברו השני של הקו.
“אה,” השיבה ווינטר מאוכזבת.
זה לא שלא שמחה בשביל קית, היא שמחה, רק חששה לחברוּת ביניהן. נוסף לכל זאת, כאב לה על כך שקית לא זכתה כלל להכיר את טימוטי, למעט אי אלו סיפורים שסיפרה לה ווינטר. במצבים כאלה, שבהם היתה קית נפגשת עם דארק, היתה ווינטר ממהרת להתקשר אל טימוטי, כדי לא להרגיש בודדה. היא ידעה כי טימוטי תמיד שָׂמֵחַ לשוחח עמה, תמיד מצפה לפגישות ביניהם, וגם ווינטר עצמה חיבבה אותו מאוד. הבילוי המשותף בפריז, בחורף שזה עתה הסתיים, קירב בין השניים מאוד.
“מה דעתך שנצא פעם עם קית ודארק?” הפצירה בו אינספור פעמים, כמהה להפגיש סוף סוף את חברתה הטובה ביותר עם בן זוגה, אך טימוטי לא היה מעוניין.
“טוב לי איתך, ווינטר,” נהג לומר. “אני לא זקוק לעוד חֶברה, וחוץ מזה, יש לנו כבר את אדוארד ומגי.”
“אבל הם לא זוג!” היתה ווינטר מתווכחת.
“מה זה משנה?” היה טימוטי משיב.
“אוף, טימוטי! זה בכלל לא אותו הדבר!”
מדי כמה ימים היו מנהלים את הוויכוח הסוער הזה, שבסופו היתה ווינטר נכנעת ונסוגה. טימוטי היה נחוש בדעתו וסירב בכל תוקף למפגש עם קית. ווינטר חשה פגועה וקיוותה בליבה כי יבוא יום וטימוטי ישתכנע. קית היא חלק כל כך חשוב מהחיים שלי, היתה חושבת לעצמה, וכך גם טימוטי, אז איך ייתכן שהם כלל לא מכירים ומעולם לא ראו איש את רעהו? הדבר תִסכל אותה מאוד והיא חשה שלאט לאט מתחיל להצטבר בתוכה כעס על כך.
“וויני!” נשמעה קריאתו של טום מלמטה.
ווינטר התנערה ממחשבותיה. שוב שקעה במחשבות במקום להמשיך לפתור את תרגילי הגיאומטריה השנואים עליה.
“מה?” הזדקפה והשיבה בקריאה.
“אני רוצה שתטעמי משהו!” צעק טום מן המטבח.
הדבר האחרון שרצתה ווינטר להכניס כעת אל פיה היה עוד ריבה מתוקה, אך היא חששה לפגוע ברגשותיו של אביה וראתה בדבר תירוץ הולם לדחייה של הכנת שיעורי הבית המעיקים. לכן זינקה ממקומה וירדה למטה.
“בואי, חמודה,” אמר לה טום כשהוא אפוף כולו ענני בישול. הוא הושיט לעברה כף עץ חומה ועליה נוזל אדמדם, שקוף וריחני. “תטעמי קצת,” אמר, “תיזהרי לא לקבל כווייה!”
ווינטר טעמה. זו היתה ריבת פטל. היא הרגישה כיצד הטעם המתוק מתפשט בכל חלל פיה ומותיר אותו רענן.
“אוי, זה באמת טעים, אבא!” אמרה לו. “אולי תמרח לי פרוסת לחם בריבה כזאת? אני מתחילה להיות רעבה.”
טום צחק, מרוצה מהמחמאה.
“תודה,” השיב. “את מוזמנת להכין לעצמך פרוסה עם ריבה. אני קצת עסוק עכשיו… אוי, אוי, זה גולש לי!!!” הוא רץ לעבר סיר מלא ריבה מבעבעת, אשר עלה על גדותיו. הריבה החלה לגלוש בינתיים לכיריים, מאיימת להרחיק עד לשיש.
ווינטר חייכה ונענעה את ראשה בסלחנות. “אתה צריך עזרה, אבא?” שאלה בנימוס.
“לא, לא, לא!” רטן טום הרוגז. “תפסיקי להסתובב לי כל הזמן בין הרגליים, וויני! את לא רואה שאני עסוק?”
ווינטר לא נעלבה. היא כבר הכירה את אביה וידעה שלא היתה לו כל כוונה רעה, הוא פשוט היה שקוע כולו בתחביב החדש ותו לא. היא החליטה לוותר על הפרוסה בריבה ועלתה בחזרה אל חדרה, אל תרגילי הגיאומטריה. בשעה שש בערב סיים טום את בישוליו, לורה כבר סיימה את מלאכת השתילה בגינה, ורק ווינטר שכבה עדיין על מיטתה ופתרה תרגילים — עוד דף עבודה ועוד דף, הערימה הלכה והצטברה. היא לא האמינה שתסיים אי פעם את הכול, אך כשהופיעו בשמים ירח כסוף ושלושה כוכבים נוצצים, סיימה לפתור את דף העבודה האחרון. היא נכנסה בזריזות למקלחת בכוונה לסיים חיש מהר ולרדת לערוך את השולחן לקראת ארוחת הערב. היא ידעה כי קרוב לוודאי, לא תרחק השעה והצרצרים יתדפקו על חלונה ויקראו לה לעלות לארץ־קסם. סביר להניח, חשבה, כי תומס זקוק לעזרה, לכן מוטב שאהיה מוכנה, על כל מקרה שלא יבוא. היא סירקה את שערה הארוך והרטוב וקלעה אותו לצמה עבה. את הקצה קשרה בגומיית שיער סגולה וירדה במהירות למטה, לארוחת הערב, שכללה, בין היתר, ריבת פטל ריחנית. |
