במסגרת לימודי קורס הביבליותרפיה לילדים ונוער, נתבקשנו לבחור תמונה ולכתוב בעקבותיה.
נתפסתי לתמונת ילדה השוכבת על החול, ראשה שעון בין ידיה ופניה זעופות.
נדמה לי שהייתי אמורה לכתוב על אותה ילדה, אבל מהר מאוד נטשתי אותה ונותרתי על החול עם עצמי בלבד.
וכמו תמיד, בעוד כולם כותבים ומקריאים קטעים קלילים ומשעשעים, אני, דרמטית שכמותי, כתבתי משהו שהותיר את כולם אילמים למדי. תוהה בליבי מה חברי הקבוצה חושבים עליי, אם כי אולי זה לא באמת משנה.
מעלה בפניכם את התוצר, בלווי צילום שצילמתי לפני כשנה:
החול הזה. רך. וגם מציק, מעקצץ, מגרד. מאפשר לי לרגע להרפות. הוא קולט אותי לתוכו, כמו מזרון שזוכר את הגוף. נענה לכוח שאני מפעילה כנגדו. המרפקים, הברכיים. מחזיקה את הראש בשתי הידיים, רק לא ליפול. להחזיק חזק. כל הזמן. גם הגוף לא רפוי באמת. האם אני סומכת על החול? אני לא בטוחה. אולי זה רק פיתיון. אני רך, הוא אומר לי בקול מזמין, מפתה אותי להתמסר, להיפתח, להסיר לרגע את כל ההגנות ופשוט לשהות שם, במקום הזה, שאולי הוא מקבל ואולי לא. שאולי הוא אוהב ואולי לא. שאולי הוא חומל ואולי לא. שאולי הוא מצע לצמיחה ואולי לא. כי הוא חול. ומלח. ומתוך חול ומלח לא צומח כמעט שום דבר. רק חבצלות החוף. ואני אינני חבצלת חוף.
