אני לומדת השנה. המון. אוספת בסקרנות כלים טיפוליים במטרה ליישם אותם בהמשך.
למען האמת, אני עושה זאת כבר שנים, מלווה ילדים ונוער. ליווי וטיפול רגשי, רק אף פעם לא נתתי לזה שם. עכשיו אני צוברת כלים ומכניסה את כולם אל ארגז קסמים.
אני לומדת על עצמי המון בשנה הזו. כותבת, נושמת, חוקרת, מתאמנת על אחרים, נותנת לאחרים להתאמן עליי. פתוחה. גלויה. ומכירה בדרך המון אנשים טובים.
במסגרת שיעורי קורס הביבליותרפיה המופלא שאני עוברת, אני מבצעת לראשונה בחיי תרגילי כתיבה. אני, שנותנת כבר שנים תרגילי כתיבה בסדנאות שלי, מוצאת את עצמי כותבת תרגילים. ולפעמים גם מזהה אותם (יא! יש לי שיעור כזה!).
וזה מוזר ומאתגר ואיכשהו, תרגילי הכתיבה שלי תמיד יוצאים קודרים ומלנכוליים. איכשהו, כשאחרים מקריאים, הטקסטים שלהם קלילים, מחויכים. ואז אני מגיעה. עם הטקסט שלי.
לפעמים בא לי לשתף את הטקסטים האלה גם בפני אנשים נוספים. לחשוף אותם לעולם. כי כך אני רגילה לכתוב. אני כותבת כבר שנים בשביל שאחרים יקראו. זה מה שאני עושה בחיים. אני לא באמת יודעת לכתוב בשביל עצמי. זה כמו שעץ ייפול באמצע היער ואך אחד לא ישמע. איך נדע שהוא באמת השמיע קול? האם הטקסטים שלי יכולים להשמיע קול מבלי שאף אחד יקרא אותם? גיליתי שיש משהו קצת מתסכל בלכתוב לעצמי. בטח ובטח אחרי כל כך הרבה שנים שהורגלתי אחרת.
באחד השיעורים, קיבלנו רשימה של משפטים. היינו צריכים לבחור אחד ולכתוב עליו או בהשראתו.
בחרתי במשפט “יש ימים בהם אני מהלכת במים עד צוואר בעודי ביבשה”. הוא מיד לכד את עיני.
ואת התמונה, אגב, צילמתי לפני משהו כמו שנה, אולי יותר, בחוף הים ונזכרתי בה.
לפני זמן מה, העליתי את הקטע שכתבתי כפוסט בפייסבוק. בעקבותיו, קיבלתי שלל תגובות מרגשות, ביניהן הודעות פרטיות חשופות (ואפילו בקשות לליווי רגשי אישי שכל כך חיממו את ליבי).
ברור לי לגמרי שהטקסט האישי הזה, שהוא עדין עדין ויש לנהוג בו בזהירות, מקומו בבלוג. אז הנה הוא כאן לפניכם, חשוף כמו הסגולית הדו-גונית.
מוזמנים להגיב בכל מדיה שנראית לכם מתאימה.
יש ימים בהם אני מהלכת במים עד צוואר בעודי ביבשה.
ולפעמים אני לא זוכרת אם אני יודעת לשחות.
אני זוכרת שלמדתי פעם.
אני זוכרת שאני יודעת לא לטבוע, ובכל זאת, אני מחפשת מצופים. מגששת. מנסה לאתרם. ולא תמיד הם שם, לעיתים נראה שגם הם טבעו, אולי התרוקנו מאוויר, אולי נפער בהם חור בלתי נראה, והאוויר יצא לאט ובשקט, חמקמק ולועג. לא מאפשר לי עוד ציפה.
לפעמים אני נאבקת במים. הם קרים וסוערים ואני רק רוצה לחזור לקונכייה שלי, כמו יצור מימי משובלל בתוך עצמו, נתון לתנודות הגלים. סגולית דו-גונית אולי.
ולפעמים לא.
לפעמים המים חמימים לי ואני מתמסרת להם ואפילו מעזה לעצום לרגע את העיניים. לצוף. ממש כפי שלימדו אותי כשהייתי קטנה.
ואז אני מאפשרת למים לחדור לאוזניים, תחושה מבהילה שאינני אוהבת, ואז אני הופכת לאי קטן בלב הים, צפה, הרחק מכאן.
ורק בלילה, אחרי שמכבים את האורות ושקט משתרר בכל הבית, אני חשה בטיפות המים המהוססות זולגות מתוך אוזניי אל הכרית ומזכירות לי את שהיה.
