הייתי ילדה כותבת. תמיד היו לי מחברות. כתבתי שירים, כתבתי סיפורים, כתבתי לעיתון בית ספר. כתבתי.
אבל למי הראיתי את הטקסטים שלי בתור ילדה כותבת? אני לא בטוחה.
קצת לאמא שלי, מדי פעם למורים לספרות. וזהו בעצם.
אף אחד לא לימד אותי או הדריך אותי או הסביר לי או נתן לי תרגילי כתיבה. זה פשוט לא היה. ואיכשהו הצלחתי לנבוט ולצמוח מבלי הכוונה. מוזר.
השבוע, נערה שאני מאוד מעריכה כתבה לי ברכת יום הולדת. היא הודתה לי על כך שעזרתי לה להתעצב ולבנות את עצמה לכל אורך השנים בהן למדה בסדנאות הכתיבה שלי, מאז שהייתה ילדה.
זמן קצר קודם לכן, נפרדה ממני נערה אחרת, שלמדה אצלי שלוש שנים, וכתבה לי מה הייתה סדנת הכתיבה שלי עבורה. עוגן. מקלט. מקום להביע את עצמה, ללא שיפוטיות. מקום בו היא מביאה את עצמה במאת האחוזים ומאפשרת לעצמה חופש שאין לה באף מקום אחר. היא דיברה על ההיכרות שהסדנה סיפקה לה עם ילדים אחרים כמותה, הרגישים האלה, המיוחדים, אלה שכמעט אין כמוהם, ועל ההפרייה ההדדית בכתיבה, באהבה לספרות.
ואז פתאום נפל לי האסימון: לי לא היה את כל זה. וכמה זה חשוב. כמה חשוב שיהיה לכל אחד מאיתנו מקום בו הוא יכול להרגיש בטוח בעצמו, פתוח, להיות הוא עצמו, בלי מסכות ובלי הצגות. לכתוב ולהביע את עצמו מבלי לחשוב ומבלי לחשוש.
אני מלמדת כתיבה כבר משהו כמו עשר שנים. התחלתי בסדנאות פרונטליות ועברתי לסדנאות אינטרנטיות, שיושבות בתוך פורום פרטי ומוגן שפתוח רק לילדי הסדנה. הסדנאות האינטרנטיות מאפשרות לי להגיע לקהל של ילדים ונוער מכל רחבי הארץ (ולעיתים גם העולם). ילדים שאוהבים לכתוב וגרים במרחק של שעות רבות ממני. מתי אני רואה את זה? במסיבת הסיום השנתית, כשילדים מגיעים עד חיפה הרחוקה מכל קצוות הארץ, שהורים, שרואים עד כמה הסדנה משמעותית עבור הילדים שלהם, מוכנים להסיע אותם מירושלים, מצפת, מהמרכז, או מכל מקום שהוא.
בשנים האחרונות, בסדנאות הכתיבה האינטרנטיות, נחשפתי לכל כך הרבה ילדים ולכל כך הרבה סיפורים אישיים שהרגשתי שהרוח לוקחת אותי לכיוונים אחרים. סדנאות הכתיבה האינטרנטיות שלי, כבר לא היו עוד “רק” סדנאות כתיבה. חלק מהילדים עברו במהלכן תהליכים נפשיים של ממש. ואני? אני ליוויתי אותם בחיוך, תוך הכוונה עדינה, ושידרתי להם כל העת שהכל בסדר. הכל באמת בסדר. ויש להם מקום פה, בסדנה, איתי, איתנו, עם ילדים כמוהם. והם יכולים פשוט לכתוב.
והילדים האלה נשארו לשנה שנייה ושנה שלישית והתבגרו וצמחו לנגד עיני. הטקסטים שלהם נהיו עמוקים יותר, עשירים יותר, אישיים יותר, ואני התמוגגתי.
בתחילת השנה שעברה החלטתי שאני לוקחת את החלק הטיפולי צעד קדימה והתחלתי ללמוד מספר קורסים טיפוליים, ביניהם גם קורס כלים ביבליותרפויתיים שמתמקד בילדים ובנוער. כך חזרתי למשאלתי הכמוסה מלפני שנים רבות: להמשיך להתקדם עוד קצת אל תוך עולם הטיפול וללוות ילדים ליווי רגשי. העולם הזה לא זר לי. המסלול שתכננתי לעצמי לפני אי אילו שנים שונה בפתאומיות כשהספר הראשון שלי יצא והצליח. היום אני סוף סוף מלווה ליווי רגשי.
סדנאות הכתיבה שלי אינן טיפוליות, אבל אני מרגישה שנוסף להן עוד עומק, עוד רובד, וכל ילד, ילדה, נער או נערה שלוקחים חלק בסדנאות יכולים לבחור מה מתוך כל מה שאני מציעה הם רוצים לקחת. מה מתאים להם.
יש ילדים שמחפשים את לימוד הכתיבה על בוריה. הם לוקחים את הצד הטכני. אילו סוגי מספרים יש? באילו זמנים אפשר לכתוב? איך מעצבים דמות? מה סכמת החריזה של חמשיר?
יש ילדים שמחפשים את הצד הרגשי יותר. הם נהנים לשתף ולכתוב את החלומות שלהם, הם נהנים לכתוב בעקבות מוסיקה, בעקבות ציורים מופשטים, הם אוהבים להתבונן בתמונות שאני מעלה ולברוא עולמות פנטזיה דמיוניים.
ואני שם תמיד, כדי לתת מענה לכולם. תמיד בסבלנות, תמיד במלוא הקשב, ובעיקר, תמיד תוך יחס של כבוד והדדיות.
חשוב לי שיחושו שהם בין שווים. שאני לא מעליהם בשום צורה. אני אולי מבוגרת יותר, בעלת ניסיון, וותק בכתיבה, אבל כולנו שווי ערך. הם לומדים ממני בדיוק כפי שאני לומדת מהם.
ממש בקרוב אני פותחת את ההרשמה לסדנאות הכתיבה האינטרנטיות של השנה הבאה. כבר יש רשומים נרגשים. ילדים חדשים שאזכה להכיר. ילדים ובני נוער שחוזרים אליי לשנה נוספת.
הלוואי ולי הייתה סדנה כזו כשהייתי ילדה. מן מקום בטוח שכזה.
תכננתי לנוח הקיץ, אבל אני כבר מתגעגעת לילדים. השיעור הראשון אמנם יעלה עם סוף הקיץ ותחילת שנת הלימודים, אבל את הפורום עליו מתקיימת הסדנה, אני מתכננת לפתוח ממש בקרוב. כך שכולם כבר יוכלו להיכנס ולהכיר.
וגם מי שמהסס, וגם מי שלא בטוח שהמקום הזה מתאים לו – כולם יוכלו להתנסות. ככה, פשוט, ללא שום עלות או התחייבות. להצטרף לפורום ולהכיר קצת אותי ואת הילדים החדשים. אולי ביחד נכתוב סיפור, סיפור על סוף הקיץ.
*הסדנה האינטרנטית מתאימה לילדים מגילאי 8-15, אין צורך בניסיון קודם. ניתן לפנות אליי בפרטי לקבלת קישור להתנסות ללא עלות.