אחד הדברים הזכורים לנו ביותר מטיולנו מדרום אפרקיה (יולי 2022) הוא הקופים. במקום חתולי רחוב, כל המדינה מלאה קופים. מה יש בהם שהופך אותם לכל כך אהובים? פשוט לא הצלחנו לעמוד במתיקות שלהם. ככל הנראה המבט האנושי והדמיון לתינוקות אדם (רק בחמוד יותר). הם כל כך נוגעים ללב ויש להם כזה מבט נבון שאי אפשר לעמוד בפניו.
אז איפה היינו? הספקנו לבקר בשלושה מקלטי שימור והצלת קופים.
בראשון, שהיה חלק ממקלט פילים, היו קופים מכל רחבי העולם, לאו דווקא זנים האופיינים לאפריקה. היו שם למור ממדגסקר ועוד המון סוגים שאני לא זוכרת. קופים שהוחרמו מאנשים פרטיים שגידלו אותם כחיות מחמד, קופים שהגיעו מתעשיית הקולנוע, קופים שעברו התעללות או נפצעו או נפגעו בצורה כלשהי. אין לי מושג אם יש להם תכנית רבייה- אני מניחה שלא ושהם מסורסים, משום שלעולם לא יוכלו לשוב לטבע.
הסיור היה מודרך ובעצם הלכנו כקבוצה לאורך שביל שבנוי ממשטחי עץ מוגבהים בתוך יער ענק, כשקופים קופצים סביבנו מכל עבר. תוך כדי, חצינו שני גשרי חבלים מקסימים ונהנינו מהנוף, מהצמחייה השונה, מהנחל הקטן שזרם מתחת. בלי קשר לקופים, היה טיול מקסים. השטח עצום, והקופים, שיודעים בדיוק מאיפה מגיע האוכל, לא מנצלים את כולו ונמצאים רוב הזמן באזור הקרוב לכניסה.
בנוסף, הייתה שם אפשרות להוסיף איזה סכום ולזכות להאכיל את הקופים. ברור שבחרנו באפשרות הזו וכולנו קיבלנו גיגיות גדולות מלאות במבחר ירקות ופירות. במקום שאנחנו נציע לקופים מזון, הם פשוט קפצו אל תוך הגיגיות ובחרו לעצמם מה שבא להם. זה היה מטורף וכיף אדיר. זה אולי נשמע טפשי, אבל אנחנו כל כך נהנים מהאינטראקציות האלה!! זה פשוט אחד הדברים הכי משמחים בעולם.
המקלט השני, הוקדש לקופי ורווט – הקופים השולטים בדרום אפריקה, נוסף לבבונים. מטרת המקלט היא לא רק לשמר את הקופים אלא גם להרבות אותם ולשחרר להקות קופים לטבע. לא לגמרי ברור אם אין סתירה בין מטרות המקלטים השונים ובכלל… מצד אחד- בכל מקום יש שלטים שיש להיזהר מהקופים, כמה שפחות להאכיל אותם או להתקרב – הם סוג של מטרד בדרום אפריקה. נכנסים לבתים, הופכים ושוברים פחים – כמו חתולים או חזירי הבר אצלנו בחיפה.
כל הטיול פגשנו אולי שלושה חתולים, אבל קופים? מאות! ככה סתם ברחוב. בקיצור, קצת מוזר שבמקלט הזה יש תכנית רביה, אבל יאללה, זרמנו, אנחנו כן מבינים מה עומד מאחורי זה והמנהל שם טוען שיש אזורים שלמים בדרום אפריקה שהקופים האלה נכחדו בהם ושהם משחררים להקות רק למקומות בהם מעוניינים בהם. לא יודעת איך זה הולך בדיוק. יערי כל כך התלהבה מהמקלט הזה שממש עשה לה חשק להתנדב שם אחרי השירות הלאומי. גם אנחנו התלהבנו, אבל אז גילינו שאין שם קליטה סלולרית, אז בתור הורים מודאגים זה כבר נשמע לנו קצת פחות אטקרטיבי 
בכל אופן, גם שם קיבלנו סיור מודרך, כמעט פרטי, זה מקום הרבה פחות מתויר מקודמו. הראו לנו את התינוקייה, את הפעוטון, את מתחם הנכים, או מתחם הלהקה שצפויה להשתחרר לטבע בקרוב וכן הלאה. כל הקופים שהגיעו לשם גם הם קופים שהוחרמו מאנשים או נפגעו איכשהו.
במתחם הנכים ראינו חתולה ג’ינגית יפיפיה. בהתחלה נבהלתי: למה חתולה כלואה במתחם קופים ללא אפשרות לצאת? אבל כששאלתי, קיבלתי כתשובה סיפור שלם: החתולה הגיעה למקום לפני שנים- אינני זוכרת כרגע כיצד- נכנסה לכלוב הקופים וסירבה לצאת. בכל יום הוציאו אותה, אך היא חזרה. אט אט קיבלו אותה הקופים אל הלהקה שלהם והם החלו לישון יחד, מכורבלים. מדי בוקר, אוכלת החתולה פירות וירקות יחד עם חברי הלהקה שלה, ובלילה, כשכולם ישנים, מנהל המקום מגניב לה בשקט אוכל חתולים אמיתי. מאז, אימצו אותה הקופים ללהקה שלהם, והם לא מרשים לאף אדם לגעת בה. אם מישהו ינסה ללטפה, הם יתקפו (לכן מגניבים לה אוכל כשהקופים ישנים). בקיצור, החתולה חושבת שהיא קוף, לגמרי, ומבסוטה מהחיים.
גם במקלט הזה הייתה אפשרות להוסיף כסף ולהיכנס לפעוטון הקופים. כמובן ששילמנו. כל הכסף הולך ממילא כתרומה למקום, והם לא הפסיקו לספר לנו כמה קשה להם כלכלית. כמובן שגם רכשתי סווטשירט קופים בחנות, כמו גם בפארק הקודם…
וכך, נכנסנו ביחד עם מדריכה מקסימה שעובדת או מתנדבת במקום כבר מעל עשור, אל “גן הילדים” של הקופים. בגן ישנן מספר קופות בוגרות שהביעו רצון לקבל על עצמן את תפקיד הגננת, וסביבן מתרוצצים המוני קופים קטנים ושובבים שכמעט בלתי אפשרי להשתלט עליהם. המדריכה לקחה הצידה חמישה או שישה קופיפים, שפשוט עלו לה על היד, והגישה לנו אותם.
וואו, הם באמת מטורפים החברה האלה. בהתחלה לא הבנו למה ביקשו מאיתנו להוריד הכול, כולל עגילים צמודים. שכחתי צמיד, כן, וכמובן שדקה אחר כך אחד הקופים ניסה לקרוע לי אותו מהזרוע…
ליטפנו, האכלנו, השקינו מבקבוק, ספגנו קפיצות על הראש, אני חטפתי ביס מטורף (למה? ככה) ולמדנו לעשות טרמפולינה כייפית שקופים אוהבים משמיכה. בקיצור היה מדהים!!!!! ולא הפסקנו לצחוק לרגע!
המקלט השלישי בו ביקרנו היה המקלט המבאס ביותר, כיוון שאסור היה להתקרב לקופים. מדובר במקלט לשימפנזים, שהוקם על ידי הקרן של ג’יין גודול. המקום עצמו היה מרשים והציטוטים שלה היו מעוררי השראה, אבל המדריך שקיבלנו היה נטול כריזמה ורדום למדי והשימפנזים- מאחורי חמש גדרות בערך…
ראינו איך מאכילים אותם ואיך הם מפצחים אגוזי מקדמיה ובעיקר איך הם מתרגשים ומשתוללים כשמביאים להם אוכל. המקום הזה היה קצת… לא ברור. כל השימפנזים מעוקרים ומסורסים, הם לא אימצו אף שימפנזה משנת 2012 ובגדול- זהו בית אבות לשימפנזים שהיו בעבר במצוקה, משלל סיבות. אז לא הבנו עד הסוף מה התכנית, כלומר, הם לא מאמצים עוד כי אין להם מקום, אז מה יקרה אחרי שכל השימפנזים ימותו? יסגרו את המקום? לא יודעת. מוזר. אבל ללא ספק מעורר כבוד.
הקטע היחיד המשעשע בכל הביקור היה כשהתרחקנו לעבר להקת שימפנזים נוספת, שאחד מחבריה, קוף בשם קוזי, נתן שואו שלם. קוזי הוא קוף בעל פגיעה מוחית. הוא מתפקד ומאושר וחבריו ללהקה מקבלים אותו (אתם יודעים, הדוד המוזר הזה שעושה פדיחות). בכל פעם כשקוזי פוגש אנשים הוא נכנס לפרץ התלהבות כזה שמוביל אותו לזריקת חפצים אקראיים מהכלוב על המבקרים. המדריך טען בכל תוקף שזו דרכו להביע חיבה ושזה לא נעשה מתוך פחד או כעס, ולכן הרשנו לעצמנו להינות מהמופע. קוזי זרק עלינו מקלות, גרעיני אבוקדו, ובאופן כללי כל מה שמצא. בכל כמה דקות החל ריקוד קצר, ואז הוא לקח תנופה, חיפש מקום טוב דרכו ניתן ליירט את הנשק וזרק. זה היה מכמיר לב ומצחיק בו זמנית. בשלב מסויים נמאס לנו לראות את קוזי מרוקן את המתחם ופשוט הלכנו.
זהו. שלושה מתחמי קופים, שניים מדהימים, אחד פחות. וחוץ מהם עוד מלא מלא קופים בכל מקום אפשרי.
ליד הדירות שלנו, כשהיו שלטי איסור האכלה, כמובן שלא האכלנו. אבל מדי פעם בדרך, כשצצו קופים, הושטנו להם קצת פירות והם תמיד שמחו מאוד.
באחד הבקרים, כשפקחתי את העיניים (זה היה בדירה האחרונה בטיול, זו עם הבריכה ההזויה באמצע הסלון), ישב קוף על העץ מול חלון חדר השינה. ניגשתי למרפסת והסתכלתי למטה. תחתיי היה סלע ועליו משהו כמו עשרים קופים, קופי ורווט כמובן. מדהים! אבל הייתי ילדה טובה ולא האכלתי אותם, על פי ההוראות.
כשישנו בפארק קרוגר, הסתובבו בין הביתנים עשרות קופי ורווט. גם אותם לא האכלנו, אבל אל דאגה, הם עשו זאת לבד: מצאנו אותם פולשים למטבח המרכזי (יש שם אפשרות של לינה בבונגלוס שלהם מטבח משותף פתוח). הם מצאו שם כל מיני מציאות והשמחה הייתה רבה.
בדרום אפריקה, יש גם בעיה של בבונים. קופי הורווט, הם קטנים ולא ממש מסוכנים, אבל בבונים זה סיפור אחר. הם תוקפנים, גדולים, ותוקפים גם את קופי הורווט. מצחיק שכשהיינו במקלט אחר, של “חתולים גדולים”, סיפרה לנו המדריכה שכשהיא חוזרת בערב הביתה, היא לא חוששת מרוצחים או אנסים – היא חוששת מהבבונים!
בכל מקרה, באחד הטיולים שלנו, שמעתי לפתע קולות מוזרים מבין השיחים. אני הייתי בטוחה שאלה קופים, אבל שאר בני המשפחה אמרו לי שאני סתם מדמיינת קולות. מפה לשם, כשסיימנו את הטיול והתכוננו לחזור לרכב, ראינו זוג (אנשים, לא קופים) יושב לצד שולחן פיקניק, כזה כמו של קק”ל, ואוכל ג’אנק פוד שקנה מבעוד מועד.
לפתע, הגיחו מתוך השיחים להקת בבונים. בני הזוג כל כך נבהלו עד שקמו במהירות, עזבו הכול ופשוט…. ברחו!
על השולחן נותרו שאריות האוכל שלהם. זה היה מרתק, מכעיס ומדאיג כאחד. לא יכולנו להתקרב, כי גם אנחנו חששנו מתקיפה, אבל לא ברור למה הם לא לקחו איתם את השאריות ואת הזבל!!!
כך צפינו מרותקים בבבונים פותחים שקיות מלח וזוללים אותו, בבבון גדול זולל שאריות צ’יפס ומנסה גם את המפיות ואחר כך פותח בשיניו שקיות קטשופ ושואב את תכולתן. תיעדנו, די המומים ולא ממש מרוצים, אבל כאמור- לגמרי מרותקים.
ראינו את ההיררכיה בלהקה. רק הזכר הגדול ביותר זכה לאכול. אחרי שהוא הלך, הגיעו היתר וחיפשו שאריות. על סלע סמוך ישב בבון גדול אחר וזלל פרחים כמו שזוללים קלחי תירס. באמת מדהים ומרתק, וכל זה בטבע, לא בשום מקלט או פארק חיות.
עד כאן לניתוח הקופי המעמיק שלי. בהמשך אני מקווה להעלות גם פוסט פילים, לקראת צאת הספר החדש שלי, שעוסק גם הוא בפילים.