מבצע!
 

מרוה, מכשפה חולמת בהקיץ (3)

68.00

חלומותיה בהקיץ של מרוה, אחותה הצעירה של אניס בת התשע, מתחילים להתגשם בזה אחר זה ויוצאים מכלל שליטה, וחייה הופכים למבלבלים ובלתי צפויים: חתול ורוד עם כנפיים נוחת על אדן חלונה, מטר פתאומי של מסטיקים צבעוניים יורד מהשמיים, עדר כבשים נוהר אל חדרו של המורה שלה לכישוף, וסוכרייה ענקית על מקל נושרת היישר אל תוך קדירת שיקוי.
מרווה האומללה מגייסת לעזרתה את אניס, וביחד, מחליטות השתיים כי עליהן להשיב את המצב לקדמותו ויהי מה. הן נתקלות באינספור מצבים משעשעים ומסתבכות בשלל הרפתקאות. האם יצליחו לרפא את מחלת החֲלִימוּס-הֲקִיצוּס, מחלת הקוסמים הנדירה שמרוה לקתה בה? כל זאת ועוד הרבה בספר שלפניכם.

זהו ספר נוסף מאת אשכר ארבליך-בריפמן, בסדרה המצליחה ומלאת הדמיון על עולם המכשפים הקסום של אניס, מכשפה מתחילה ושל אלוורה, מכשף מוכשר בהחלט.

הספר הראשון בסדרה – אניס, מכשפה מתחילה – מככב השנה ברשימת הספרים המומלצים של משרד החינוך במסגרת מצעד הספרים.

ספרים נוספים פרי עטה של המְחַבֶּרת אשכר ארבליך-בריפמן: ליר הדרקון ושעון-החול; כוכבים נופלים; אמא, נכון? ; האפלוליות; יום שלישי, בארבע וחצי; מתכוני פיות; וסדרת רבי המכר האהובה ווינטר בלו, ילדת-פיות.
 

תיאור

פרק ראשון

חָתוּל וָרֹד עִם כְּנָפַיִם

“גַּרְגִּירֵי יַעַר צְהֻבִּים, פֶּטֶל שָׁחֹר קוֹצָנִי… נוֹצַת חֶלְזוֹן־יָם אַרְגְּמָנִי…” נִסְּתָה מַרְוָה לְשַׁחְזֵר אֶת רְשִׁימַת רְכִיבֵי הַשִּׁקּוּי. הָיָה זֶה שִׁקּוּי תְּעוּפָה פָּשׁוּט, מִדַּרְגָּה א’, שֶׁאוֹתוֹ לָמְדָה לִרְקֹחַ בְּאוֹתוֹ הַבֹּקֶר אֵצֶל הַמּוֹרֶה הַפְּרָטִי שֶׁלָּהּ לְכִשּׁוּף, סִרְפָּד. כְּחֵלֶק מִשִּׁעוּרֵי הַבַּיִת שֶׁקִּבְּלָה, הָיָה עָלֶיהָ לִלְמֹד בְּעַל־פֶּה אֶת רְכִיבֵיהֶם שֶׁל שְׁלֹשָׁה שִׁקּוּיִים שׁוֹנִים. מַרְוָה הָיְתָה אֻמְלָלָה מְאֹד, וְתָהֲתָה כֵּיצַד זֶה תַּצְלִיחַ לִזְכֹּר אֶת כָּל הָרְשִׁימָה הָאֲרֻכָּה. הִיא הָיְתָה אָמְנָם תַּלְמִידָה חָרוּצָה וּנְבוֹנָה, חֲדוּרַת רָצוֹן לְהַצְלִיחַ, אַךְ לִפְעָמִים הִרְגִּישָׁה כִּי חֹמֶר הַלִּמּוּד פָּשׁוּט קָשֶׁה מִדַּי, שֶׁלֹּא לוֹמַר, מְשַׁעֲמֵם.

הִיא הָיְתָה רַק בַּת שֵׁשׁ וָחֵצִי, יַלְדָּה צְעִירָה, וְאֶת הַהִשְׁתַּלְּמוּת לִמְכַשֵּׁפוֹת הִתְחִילָה זְמַן קָצָר קֹדֶם לָכֵן, כְּפִי שֶׁנָּהוּג הָיָה בְּאֶרֶץ הַמְּכַשְּׁפִים וְהַמְּכַשֵּׁפוֹת: כָּל הַיְּלָדִים, בְּהַגִּיעָם לְגִיל שֵׁשׁ, הָיוּ מַתְחִילִים בְּלִמּוּדֵיהֶם, כָּךְ שֶׁבְּגִיל שְׁמוֹנֶה־עֶשְׂרֵה הָיוּ נַעֲשִׂים מְכַשְּׁפִים מִן הַמִּנְיָן.

אָנִיס, אֲחוֹתָהּ הַגְּדוֹלָה שֶׁל מַרְוָה, הָיְתָה כְּבָר בַּת תֵּשַׁע וָחֵצִי, וּמֵאֲחוֹרֶיהָ הָיוּ שָׁלשׁ וָחֵצִי שְׁנוֹת נִסָּיוֹן בִּתְחוּם הַכִּשּׁוּף. מַרְוָה הִתְקַנְּאָה בָּהּ עַל כָּךְ מְאֹד. אָנִיס הָיְתָה יַלְדָּה פִּרְאִית, פָּחוֹת צַיְתָנִית וּפָחוֹת מְמֻשְׁמַעַת מִמַּרְוָה, וְלֹא הִתְעַנְיְנָה כָּמוֹהָ בַּלִּמּוּדִים. לַמְרוֹת זֹאת, מֵאָז הֵחֵלָּה מַרְוָה אֶת לִמּוּדֵי הַכִּשּׁוּף, הִבִּיטָה לֹא פַּעַם בְּאָנִיס בְּהַעֲרָצָה וְקִוְּתָה בְּסֵתֶר לִבָּהּ שֶׁאָנִיס תּוֹשִׁיט לָהּ עֶזְרָה וּתְסַיֵּעַ לָהּ קְצָת, הֲלֹא הָיְתָה בַּעֲלַת נִסָּיוֹן כֹּה רַב.

בְּעוֹדָהּ מִתְאַמֶּצֶת לְהִזָּכֵר בִּרְכִיבֵי הַשִּׁקּוּי, מִתּוֹךְ יְדִיעָה שֶׁלְּמָחֳרָת בַּבֹּקֶר הִיא עֲתִידָה לְהִבָּחֵן עַל כָּךְ, נָדְדוּ מַחְשְׁבוֹתֶיהָ שֶׁל מַרְוָה לִמְחוֹזוֹת אֲחֵרִים, רְחוֹקִים יוֹתֵר. עֵינֶיהָ נוֹתְרוּ פְּקוּחוֹת, בּוֹהוֹת בַּחֲלַל הַחֶדֶר, וְרֹאשָׁהּ נִתְמַךְ בֵּין כַּפּוֹת יָדֶיהָ בְּעוֹדָהּ שְׂרוּעָה עַל מִטָּתָהּ כְּשֶׁחִיּוּךְ מְטֻפָּשׁ זוֹרֵחַ עַל פָּנֶיהָ.

לְפֶתַע, כְּמוֹ מִשּׁוּם מָקוֹם, נָחַת בַּחֶדֶר, עַל אַחַת הַכָּרִיּוֹת שֶׁהָיוּ מְסֻדָּרוֹת עַל הַמִּטָּה, חָתוּל וָרֹד בַּעַל שְׁתֵּי כְּנָפַיִם קְטַנּוֹת וְשִׁנַּיִם מְחֻדָּדוֹת מְאֹד. הָיוּ לוֹ עֵינַיִם צְהֻבּוֹת וּפַרְוָה סְמִיכָה וּמְדֻבְלֶלֶת, וְהוּא הִדִּיף רֵיחַ מָתוֹק שֶׁל סֻכָּר.

“אָההה!” קָפְצָה מַרְוָה מֵהַמִּטָּה בְּבֶהָלָה, “מָה זֶה? מָה אַתָּה עוֹשֶׂה כָּאן?”

הֶחָתוּל יִלֵּל יְלָלָה חַדָּה וְהֵשִׁיב בִּסְתָמִיּוּת, “אֵין לִי מֻשָּׂג.” אַחַר כָּךְ הֵחֵל לְלַקֵּק אֶת פַּרְוָתוֹ וְהִתְעַלֵּם מִמַּרְוָה.

מַרְוָה הִנִּיחָה אֶת יָדָהּ עַל לִבָּהּ וְחָשָׁה אֶת פְּעִימוֹתָיו. הִיא בֶּאֱמֶת נִבְהֲלָה כַּהֹגֶן. מֵעוֹלָם לֹא רָאֲתָה חָתוּל מוּזָר שֶׁכָּזֶה. לְרֶגַע נִדְמֶה הָיָה לָהּ כִּי שְׁנִיּוֹת סְפוּרוֹת בְּטֶרֶם נָחַת הֶחָתוּל הַוָּרֹד בְּחַדְרָהּ, חָשְׁבָה בְּדִיּוּק עַל חָתוּל כָּזֶה. הִיא יָדְעָה שֶׁאֵין בְּכָךְ הִגָּיוֹן רַב, וְלָכֵן הִנִּיחָה שֶׁזִּכְרוֹנָהּ מְתַעְתֵּעַ בָּהּ. מִכָּל מָקוֹם, אָמְרָה לְעַצְמָהּ, כְּדַאי לַעֲשׂוֹת אִתּוֹ מַשֶּׁהוּ לִפְנֵי שֶׁמִּישֶׁהוּ יִרְאֶה אוֹתוֹ. אִמָּא וְאַבָּא עֲלוּלִים לְהִתְרַגֵּז מְאֹד. אִמָּא לֹא סוֹבֶלֶת שְׂעָרוֹת שֶׁל חֲתוּלִים בַּבַּיִת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שְׂעָרוֹת שֶׁל חֲתוּלִים וְרֻדִּים!

“אַתָּה מְסֻגָּל לָעוּף?” שָׁאֲלָה אֶת הֶחָתוּל שֶׁהִתְלַקֵּק וּבָחֲנָה אֶת כְּנָפָיו הַקְּטַנְטַנּוֹת.

“מְסֻגָּל בְּהֶחְלֵט,” הֵשִׁיב הֶחָתוּל וְשָׁב לְהִתְלַקֵּק.

“אָז אֲנִי בֶּאֱמֶת מִצְטַעֶרֶת,” אָמְרָה מַרְוָה בִּנְחִישׁוּת וּפָתְחָה אֶת הַחַלּוֹן.

הִיא הֵרִימָה אֶת הֶחָתוּל מֵהַמִּטָּה וְאָמְרָה לוֹ, “כָּל טוּב,” וְגַם, “הָיָה נָעִים לְהַכִּיר,” וְאָז פָּשׁוּט שִׁחְרְרָה אוֹתוֹ הַחוּצָה, לָאֲוִיר הַפָּתוּחַ.

הֶחָתוּל הִפְנָה אֵלֶיהָ פַּרְצוּף בִּלְתִּי מְרֻצֶּה, פָּרַשׂ אֶת כְּנָפָיו הַקְּטַנּוֹת וְהִתְעוֹפֵף מִשָּׁם. מַרְוָה הִבִּיטָה בּוֹ עַד שֶׁנֶּעֱלַם מֵעֵינֶיהָ. בַּשָּׁמַיִם רִחֲפוּ בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה שָׁלשׁ מְכַשֵּׁפוֹת צְעִירוֹת, שֶׁהָיוּ שְׁכֵנוֹתֶיהָ שֶׁל מַרְוָה. הֵן שִׂחֲקוּ בִּקְפִיצָה בְּחֶבֶל. מַרְוָה הִבִּיטָה בָּהֶן בְּקִנְאָה, בְּיָדְעָהּ שֶׁעַד שֶׁלֹּא תְּסַיֵּם אֶת שִׁעוּרֵי הַבַּיִת שֶׁלָּהּ, לֹא תּוּכַל לְהִצְטָרֵף אֲלֵיהֶן. הִיא נֶאֶנְחָה לְעַצְמָהּ וְשָׁבָה לְשַׁנֵּן אֶת חֹמֶר הַלִּמּוּד.

“יֵשׁ כָּאן רֵיחַ מְשֻׁנֶּה,” אָמְרָה אָנִיס שֶׁהוֹפִיעָה בְּפֶתַח חַדְרָהּ שֶׁל מַרְוָה וְנִשְׁעֲנָה עַל מַשְׁקוֹף הַדֶּלֶת. הִיא רִחְרְחָה אֶת הָאֲוִיר, מְזִיזָה אֶת אַפָּהּ כְּאַרְנָבוֹן. “רֵיחַ שֶׁל צֶמֶר גֶּפֶן מָתוֹק. וָרֹד כָּזֶה,” קָבְעָה.

“כֵּן, הָיָה פֹּה אֵיזֶה חָתוּל,” אָמְרָה מַרְוָה בְּהֶסַּח הַדַעַת וְהִשְׁתַּדְּלָה לָשׁוּב וּלְהִתְרַכֵּז בְּחֹמֶר הַלִּמּוּדִים.

“אֵיזֶה חָתוּל בָּרֹאשׁ שֶׁלָּךְ?” שָׁאֲלָה אָנִיס, “כָּאן? בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ הָיָה חָתוּל?”

“כֵּן,” עָנְתָה מַרְוָה בְּפַשְׁטוּת, “אֲבָל זָרַקְתִּי אוֹתוֹ הַחוּצָה מֵהַחַלּוֹן. אֵין לָךְ מָה לִדְאֹג.”

עֵינֶיהָ שֶׁל אָנִיס הִתְרַחֲבוּ. “זָרַקְתְּ אוֹתוֹ, אַתְּ אוֹמֶרֶת?” הֻפְתְּעָה, “מַרְוָה! זֶה הֲרֵי נוֹרָא וְאָיֹם!”

“הוּא יוֹדֵעַ לָעוּף, זֶה בְּסֵדֶר,” הֵשִׁיבָה מַרְוָה וְנָשְׁפָה בְּחֹסֶר סַבְלָנוּת. “אֲנִי צְרִיכָה לִלְמֹד, אָנִיס, וְאַתְּ מַפְרִיעָה לִי נוֹרָא! אֵין לָךְ שִׁעוּרִים?”

“יֵשׁ לִי הָמוֹן,” אָמְרָה אָנִיס וּמָשְׁכָה בִּכְתֵפֶיהָ, “אֲבָל אֵין לִי כֹּחַ לַעֲשׂוֹת אוֹתָם.”

מַרְוָה לֹא הֵשִׁיבָה לָהּ וְאָנִיס יָצְאָה מֵהַחֶדֶר, מְשֻׁעֲמֶמֶת. מַרְוָה שָׁבָה וְשָׁקְעָה בְּסִפְרֵי הַלִּמּוּד שֶׁלָּהּ וְהֵחֵלָּה לְשַׁנֵּן בְּעַל־פֶּה אֶת רְכִיבֵי הַשִּׁקּוּי הַשֵּׁנִי שֶׁלָּמְדָה לִרְקֹחַ בְּאוֹתוֹ הַבֹּקֶר, שִׁקּוּי לְהַצְמָחַת גַּבּוֹת. זֶה לֹא נִרְאָה לָהּ שִׁקּוּי שִׁמּוּשִׁי בִּמְיֻחָד, אֲבָל זֶה מָה שֶׁסִּרְפָּד, הַמּוֹרֶה שֶׁלָּהּ, בָּחַר לְלַמְּדָהּ. הִיא הִצְלִיחָה לְהִשָּׁאֵר מְרֻכֶּזֶת לְמֶשֶׁךְ שָׁעָה נוֹסֶפֶת, אָז בְּדִיּוּק קָרְאוּ לָהּ הוֹרֶיהָ, אֵזוֹב וְרוֹזְמָרִינְיָה, לָגֶשֶׁת לֶאֱכֹל אֲרוּחַת עֶרֶב. מַרְוָה סָגְרָה בַּחֲבָטָה אֶת סֵפֶר הַלִּמּוּד הֶעָבֶה — קְסָמִים לְמַתְחִילִים א’. הַסֵּפֶר גָּנַח בִּכְאֵב וּמַרְוָה הִתְנַצְּלָה לְפָנָיו. אַחַר כָּךְ יָרְדָה לֶאֱכֹל יַחַד עִם מִשְׁפַּחְתָּהּ, שְׂמֵחָה עַל כָּךְ שֶׁהַיּוֹם נִגְמַר וְיוֹדַעַת שֶׁבְּקָרוֹב תּוּכַל לְהִצְטַנֵּף וּלְהִתְכַּרְבֵּל בַּמִּטָּה שֶׁלָּהּ וְלִשְׁכַּב סוֹף סוֹף לִישֹׁן.